שימוע לפני השבתת רכב בגין משקל יתר

רקע הרכב בגינו הוטל צו איסור שימוש הנו רכב משא פתוח שבבעלות המבקש, כאשר העבירה לכאורה נעברה על ידי הנהג, העובד אצלו.

קיימות נסיבות אחרות המצדיקות ביטול איסור השמוש, לא מדובר בחריגת משקל קלסית של העמסת מטען יתר במקור, בכוונה אלא משקל חורג נגרם בעקבות ספיחת המטען (מסוג פיגומים) מי גשמים.

בפסיקה דנו רבות האם ישנה חובת שימוע טרם השבתת רכב בו לכאורה הובל מטען העולה על המשקל המותר: בע"ח 8476-07-17 מצדר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל נקבע כי אין חובה לבצע הליך שימוע "...המחוקק לא קבע כי קיימת חובת שימוע טרם החלטת שוטר על איסור שימוש לפי סעיף 57א(א)(1) לפקודה. זאת, בשונה מהחלטה מנהלית על שלילת רישיון נהיגה של נהג, בהתאם לסמכות הקיימת לקצין מישטרה בסעיף 47 לפקודה. ההבדל בין הפרוצידורה שקבע המחוקק בסעיף 57א לפקודה ביחס להחלטה על איסור שימוש ברכב, ובין הפרוצידורה שנקבעה בסעיף 47 לפקודה ביחס להחלטה על שלילת רישיון נהיגה של הנהג, מלמד על הסדר שלילי בעיניין זה ולא על לקונה. לכן לא ניתן לטעון כי נפל פגם כלשהוא בהחלטתו של השוטר בנסיבות שלפנינו.

...

" על פי רע"פ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל "עיון בהצעת החוק מלמד כי הצורך בהסדר ייחודי נבע מרצון להלחם בתופעה של ריבוי תאונות דרכים בהן מעורבים כלי רכב מסחריים הנושאים מטען עודף בשל הסכנה הגלומה בכך...". גם בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) קבע כב' הנשיא ברק כתוארו אז "לא כל שתיקה של הסדר נורמטיבי בדבר סוגיה מסוימת מהווה חסר לעניין אותה סוגיה. שתיקת הנורמה מדברת בכמה לשונות. לעיתים השתיקה מהווה 'הסדר שלילי', כלומר שתיקה היא ביטוי לתכלית השוללת הסדר מסוים. זוהי שתיקה מ'דעת'... לעיתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה מסוימת, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמטיביות שמחוץ לאותה נורמה. אך ויש והשתיקה מצביעה על חסר. יוצר הנורמה בנה חומה נורמטיבית אך שכח להשלימה... מסקנה כי בנורמה המשפטית קיים חסר, מגיע השופט בעקבות פעילות פרשנית (במובנה הצר). השופט מפרש את הטקסט המשפטי על רקע תכליתו. הוא מגיע למסקנה כי שתיקתו של ההסדר המשפטי בסוגיה מסוימת מהווה חסר באותה סוגיה..." פסיקה זו ועוד אחרת נסרקה על ידי כב' השופטת בונדה בבא"ש 13170-06-17 נאברי נ' מדינת ישראל אשר בדקה את המצב המשפטי הנהוג בצורה יסודית ומעמיקה ובהתאם למצב המשפטי הקיים קבעה כי אין חובת עריכת שימוע טרם השבתת רכב בו לכאורה נעברה עבירת משקל העולה על המותר.

סוף דבר עבירה של הובלת מטען מעל המותר, טומנת בחובה סכנה למשתמשים בדרך, בין היתר עקב קושי בשליטה ובלימה של רכב משא העושה דרכו בכבישים המיועדים לשימוש כלל הציבור; לאור העובדה כי נשקפת סכנה גבוהה ולנוכח המצב המשפטי הקיים, קיימת הצדקה להותיר ההשבתה המנהלית של הרכב נשוא הבקשה על כנה ועל כן הנני דוחה הבקשה.

ביום 8.4.18, בעקבות שימוע בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המישטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג המבקש, משאית, "וולבו", מ.ר. 4956131, למשך 30 יום, בגין עבירה לכאורה של נהיגה ברכב והובלת מטען שמשקלו הכולל של הרכב 37,600 ק"ג, העולה על המשקל הכולל המותר של הרכב, שהוא 32,000 ק"ג, בנגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.

כן הפנה ב"כ המשיבה לעברו התעבורתי של המבקש – הנוהג משנת 2008, לחובתו 6 הרשעות, 4 מהן בשל משקל יתר, כאשר בגין העבירה האחרונה, מיום 20.10.16 נדון המבקש לפסילת רישיון של חודשיים על תנאי למשך שנתיים, ברת הפעלה.

בנוסף, הרכב משמש לפרנסתו של המבקש, בתור רכב יחיד בעסק חדש, שניפתח לפני כחצי שנה.

לעניין טענת ב"כ המבקש כי השבתת הרכב גורמת לו לנזק בלתי מידתי, אפנה לעפ"ת 20794/06/17 מדינת ישראל נגד כראמה, מחוזי ב"ש, (11.6.17), שם ציין כב' השופט צלקובניק כי נימוקים של פגיעה בפרנסה ונסיבות אישיות אין בהם כדי להצדיק קיצור איסור השמוש ברכב נוכח המסוכנות הרבה הטמונה בעבירה זו. לסיכום, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, בחנתי את עברו התעבורתי של המבקש, והמסוכנות הנשקפת ממנו, וכן את הנזק הכלכלי שיגרם לו, שוכנעתי כי באיזון הנידרש שבין האנטרס הצבורי לאנטרס הפרט, אין בפני נסיבות המצדיקות ביטול תקופת איסור השמוש או קיצורה.

...

לעניין טענת ב"כ המבקש כי השבתת הרכב גורמת לו לנזק בלתי מידתי, אפנה לעפ"ת 20794/06/17 מדינת ישראל נגד כראמה, מחוזי ב"ש, (11.6.17), שם ציין כב' השופט צלקובניק כי נימוקים של פגיעה בפרנסה ונסיבות אישיות אין בהם כדי להצדיק קיצור איסור השימוש ברכב נוכח המסוכנות הרבה הטמונה בעבירה זו. לסיכום, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, בחנתי את עברו התעבורתי של המבקש, והמסוכנות הנשקפת ממנו, וכן את הנזק הכלכלי שיגרם לו, שוכנעתי כי באיזון הנדרש שבין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרט, אין בפני נסיבות המצדיקות ביטול תקופת איסור השימוש או קיצורה.

המבקש לא יכול להנות מהטענה שעשה את כל אשר ביכולתו כשאין שום ראיה המוכיחה כי אכן הזהיר את הנהג לפני שעלה על רכב המשא לבל יעמיס משקל יתר או יבצע עבירות אחרות.

דיון עיון בראיות מעלה כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה, וביניהן: תאור נסיבות המקרה כפי שעולה מההזמנה לדין וכתב אישום, דברי הנהג שטען כי המשקל זה בגלל המים, דוח שקילה לפיו זוהתה חריגה בשיעור של 23% מהמשקל הכולל המותר, תעודת עובד ציבור, הודעת איסור שימוש ברכב ואישור מסירה של הודעת איסור שימוש ברכב או העתק מהודעת איסור שימוש ברכב המעלה כי הנהג סיידי אחמד חתם עליה והודע למר סעיד טלפונית על ההשבתה ומזכרי השוטרים.

בסעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה המוזכר לעיל, בשונה מסעיף 47 לפקודת התעבורה, לא קיימת חובת שימוע בטרם תנתן הודעה האוסרת את השמוש ברכב.

...

בעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט אזולאי (בית המשפט המחוזי באר שבע) שם נדרש בית המשפט לשאלה מהם האמצעים הנדרשים לצורך מניעת ביצוע העבירה: "לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, נראה לי שיש לדחות את הערר. יש לדחות את טענת העורר, כי הרף הרלוונטי של האמצעים שעל בעל הרכב לנקוט לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה כדי למנוע את העבירה הוא "אמצעים סבירים", מאחר שבחוק נקבע כי על בעל הרכב לעשות "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה", ולא "אמצעים סבירים"..

סוף דבר לאור הנסיבות המתוארות לעיל, לאחל שבחנתי את מכלול השיקולים, מצאתי כי האינטרס הציבורי גובר במקרה דנן.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

בעניינינו, רכבו של המבקש הושבת מכח סעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה וסעיף 47 לא חל. סוגיית השימוע בכל הנוגע להשבתת רכב בגין עבירות משקל עודף נדונה לא אחת בבתי המשפט ואף הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון.

אולם דין הטענה להדחות גם לגופו של עניין: מפני שהמחוקק לא קבע כי קיימת חובת שימוע טרם החלטת שוטר על איסור שימוש לפי סעיף 57 א(א)(1) לפקודה.

  עיון בהצעת החוק מלמד כי הצורך בהסדר ייחודי נבע מרצון להלחם בתופעה של ריבוי תאונות הדרכים בהן מעורבים כלי רכב מסחריים הנושאים מטען עודף, בשל הסכנה הרבה הגלומה בהן (ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 44) (איסור נהיגה ברכב מסחרי עם עומס יתר), התשנ"ז-1997, הצ"ח 2609 (26.3.1997).

...

בחומר החקירה שהוצג לעיוני אין כלל אינדיקציה לכך שנערך לנהג שימוע, אך כאמור, בהתאם לפסיקה, אין חובה לעשות כן. לאור פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל, אין בידי לקבל את הטענה כי נפל פגם בהליך המנהלי.

סיכומו של דבר – לא מצאתי הצדקה לבטל ההשבתה או לקצרה.

הבקשה נדחית.

דיון – כדעת המדינה בפרשה זו, ובהתאם לפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי בפרשת עביידיה, יש לראות ברכב מחובר (גורר+נגרר) יחידה אחת אשר נעה על הכביש, וככל שחלק ממנה מייצר סכנה לשלום הציבור עקב משקל יתר, הרי שכלל הרכב "שותף" לאותה הסכנה ויש הצדקה מלאה לנקיטת ההליך המינהלי כלפי כלל הרכב.

אני סבור כי גם אם משפטית מתקיימת חריגה בגורר המאפשרת השבתה מלאה של כלל הרכב, מתקיימות בפרשה ספציפית זו נסיבות המצדיקות מידתיות שונה של החלטת קצין המישטרה לפחות ביחס לנגרר ואסביר את עמדתי: אין המדובר בסיטואציה בה נמצא חציו של רכב עם משקל עודף בולט המקרין באופן ממובהק על מסכנות כלל הרכב.

ביחס לטענה כי לא בוצע שימוע לחברה המבקשת, הרי שהוראות החוק אינן מחייבות ביצוע שימוע לבעלים הרשום של הרכב (ראה החלטת מחוזי באר-שבע בע"ח 8476-07-17 המדברת בעד עצמה).

לא הוכח בפני בכל דרך כי החברה יצרה מנגנון פקוח על הוראה זו או לחליפין דרשה הצגת תעודת שקילה למנהלת החברה (צלום ועברה באמצעות טלפון נייד) לפני כל יציאה להובלה כתנאי לתחילת נסיעה.

...

אני סבור כי ככל שהדבר קשור לנגרר לגבי נהיגתו לא הוגש כלל כתב אישום כנגד נהג הרכב בגין חריגת משקל, נכון יהיה אם תקופת איסור השימוש בו תקוצר ל- 15 יום, נוכח השפעת משקל היתר הקל עליו מהגורר שהיה רתום אליו.

לסיכום, אני קובע כי בתום 15 יום מיום שהושבת נגרר מ.ר 61490002 תבוטל הודעת איסור השימוש אשר ניתנה כנגדו, ורכב זה בלבד יושב למבקשת.

הבקשה ביחס לגורר מ.ר 9597676 נדחית מהנימוקים לעיל.