בע"ע (ארצי) 67949-09-16 וגמן נ' י. ו. גליל הנדסה בע"מ, מיום 17.1.2018, בחן בית הדין הארצי את השאלה באיזו מידה חלה על מעסיק חובה לחפש בשקידה ראויה תפקיד חלופי לעובד שאינו יכול למלא את תפקידו הקודם, וכך קבע: "אין המדובר בהכרח בחובה תוצאתית, היינו בחובה להעסיק את העובד במשרה חלופית במנותק משאלת קיומה של חלופה רלבאנטית, אלא בחיוב הישתדלות, היינו לנסות לחפש בשקידה ראויה תפקיד חלופי רלבאנטי, כשהיקפו של המאמץ עשוי להשתנות ממקרה למקרה. חובת ההשתדלות צריכה להיות בגבולות המאמץ הסביר בנסיבות הענין. לחובה זו פן מהותי ודיוני. בפן המהותי יש לבחון אם אכן יש בנמצא תפקיד חלופי רלבאנטי, כשרלבנטיות התפקיד תבחן לאור מכלול רחב של שיקולים, ובכללם צרכי האירגון, הצע התפקידים הפנויים, התאמת העובד לתפקיד בראי כישוריו ויכולותיו, השפעת איוש התפקיד בידי העובד על מירקם יחסי העבודה, בין אם במקום העבודה בכללותו או במחלקה הספציפית, ועוד. מטבע הדברים ההחלטה הסופית אם קיים תפקיד חלופי רלבאנטי ואם הוא מתאים לאיוש בידי העובד – בראי מארג שיקולים - מצויה בידי המעסיק, באשר בידו להעריך שיקולים אלה והשלכותיהם על מירקם יחסי העבודה, ולא על נקלה יתערב בית הדין בכך, אלא לאחר שישתכנע כי אכן אי הצעת התפקיד לעובד חורגת ממיתחם פררוגטיבה ניהולית סביר. בשל ריסון זה, מקבל הפן הדיוני של החובה משנה תוקף, ובגדרו יש לבחון אם נערך הליך כן ורציני של בדיקת קיומו של תפקיד חלופי וזאת תוך שתוף העובד ומתן היזדמנות לו להצביע על תפקידים חלופיים שהוא עשוי למצוא בהם עניין".
יצוין, כי בפרשת וגמן דובר בנסיבות דומות לנסיבות התיק דנן, שכן שם דובר בעובד ותיק אשר מצוי היה על סף גיל פרישה, כששנים בודדות מפרידות בינו לבין גיל פרישה על פי דין, ואשר לא הופנו כלפיו טענות בדבר העידר מסירות או העידר יכולות מקצועיות.
זאת ועוד, התובע פנה כאמור אל מר קציר במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, כשבועיים לאחר קבלת מכתב הפיטורים וכשלושה וחצי חודשים בטרם ניכנסו הפיטורים לתוקף, ובקש לשקול מחדש את החלטת הפיטורים נוכח גילו המתקדם.
ראוי היה לגלטרוניקס להקדיש מחשבה נוספת, לאור פנייתו של התובע, במועד הסמוך למסירת מכתב הפיטורים, במיוחד כאשר ברור היה לנוכחים בשימוע כי התובע בוחר להיתמקד בכדאיות העסקית, כשהוא שם את טובת החברה לנגד עיניו, ולא בנימוקים המתייחסים להפסקת עבודתו שלו בחברה.
...
]
על יסוד כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי יש להחיל לגבי התובע את החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק.
אין גם להחיל לגבי התובע את החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק, שכן לא שוכנענו כי לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו.
סיכום
על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, לעניין תשלום הפרשי השכר בגין עבודה בשעות נוספות, והנתבעות תשלמנה לתובע סך של 453,130 ₪ בהתאם לפירוט בסעיף 56 לעיל.
