שילוש רישום הלוואה מטעמי נוחות עקב בעיות כלכליות

בסופו של יום גם תוספת זאת, נרשמה על שם ההורים, שכן הם היו בעלי הזכויות במקרקעין (כנספח 3 לנ/3 צורפו אסמכתות על אישורי תוספת הבניה; כנספח 5 לנ/3 צורפו אסמכתות על נטילת הלוואה למימון הבניה); ביום 6.8.2012 רכשה כרמית את הדירה נשוא התובענה, כשהוריה מימנו הרכישה, לאור העובדה כי הרחיבה את ביתם במיטב כספה, כשתוספת זאת אינה רשומה על שמה.

כרמית בחקירתה גם עמדה על נקודה זאת, בציינה (ואתמצת עדותה בחקירתה הנגדית בעמ' 134-160) כי: * היא רכשה הדירה, במימון הוריה, שאף נרשמה על שמה בלישכת רישום המקרקעין; * היא נתנה לאורית זכות מגורים ללא תמורה בדירה מאז רכישתה וכל עוד תיזדקק לכך, שהרי היא אחותה, עמה יש לה יחסים חמים ונמצאת במצוקה נפשית וכלכלית מאז קריסת החברה וקריסתו הכלכלית של אייל; * אורית זקוקה למגורים בדירה כי אין לה כרגע דירה אחרת לגור בה. מטרת רכישת הדירה במימון הוריה היה בכדי לאפשר לאורית לגור בה; * מגוריה בחינם של אורית בדירה כל עוד תיזדקק לכך לא הותנו בשפוץ הדירה לאחר רכישתה על ידי אורית.

ההורים הבינו, כנראה, כי גם לאחר פטירתם תיתכן בעיה ברשום הבית המקורי שלהם והבית הנוסף שבנתה כרמית, על שם שתי האחיות.

במצב דברים זה – העובדה כי אורית בחרה את הדירה, מימנה את מרבית שיפוציה (ונרחיב בכך כשנעסוק במימון רכישת הדירה) לשם כניסה נוחה לדירה, אינה שוללת את העובדה, כי רוכשת הדירה האמיתית היא כרמית, עמה נחתמו זיכרון הדברים והסכם המכר כשמונה שנים עובר להגשת התובענה, והיא אף נרשמה כבעלים של הדירה כשבע שנים עובר להגשת התובענה.

...

משאלה מסקנותינו שוכנעתי לקבוע, כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה והשכנוע ולמצער נטל השכנוע, המוטלים עליה, שהינם בגדר "נטל כבד", כמפורט בדברינו לעיל בראש פרק "נטל הראיה והשכנוע". התובעת לא הוכיחה במצב הדברים הנתון והמוכח "אותות מרמה" כמשמעותם בענין לוי (ראו דברינו בסעיף 34 לעיל), וכדלקמן: לא הוכיחה קשר בין מוכרי הדירה, ה"ה מלכה, לאייל; לא הוכיחה כל חריגה בעסקת מכר הדירה מדרך מקובלת בניהול או ביצוע עסקאות מכר; לא הוכיחה קשר כלשהו של אייל לעסקת מכר הדירה או לתשלומה; לא הוכיחה כי אייל החזיק בשלב כלשהו בדירה, או התגורר בה; הדירה נרשמה על שם כרמית, שהיא למעשה בגדר צד ג' בהתייחס לאייל (הגם שהינה גיסתו לשעבר).

במקרה כזה תדחה התובענה כיוון שנטל השכנוע בכל מקרה מוטל על כתפי התובעת (כך למשל בענין לוי למרות הספקות הרבים שנותרו בליבו של בית המשפט נדחה הערעור, מהטעם שנטל השכנוע לא הורם – ראו סעיף 9(א) לפסק הדין שם).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה.

המבקש טוען בבקשה לביטול העיקול, שצו העיקול פקע היות שלא נימסר לו במועד שנקבע ע"י בית המשפט; שבשל מצבו הכלכלי והרפואי נקלע לבעיית תזרים מזומנים ולכן ביקש להקפיא את תשלומי המשכנתא, מהלך שטורפד ע"י המשיבה; שהוא נידרש לגיוס כספים לצורך תשלומים שוטפים ובכלל זה מסים, וכן נידרש לכספים כדי להתאים את פעילות עבודתו למציאות החדשה של הקורונה.

המבקש השיב לתגובה וטען, בין היתר, כי המקרקעין הם שלו בלבד ונקנו מכספי ירושה שקבל; חזר על הטענות בדבר מצבו הבריאותי הקשה ומצבו הכלכלי; טען כי הצדדים תמיד התנהלו "מהלוואה להלוואה" כאשר הוא זה שהיה אמון על מציאת מקורות מימון בין היתר לצורך בניית הבתים על המקרקעין, והתעלם מהצעות המשיבה כפי שהובאו לעיל.

באשר למאזן הנוחות – מעיון בכתבי הטענות בבקשה זו עולה, כי הנכס העקרי שידוע למשיבה שרשום ע"ש המבקש הוא המקרקעין.

כל שצורף בתמיכה לטענה זו הוא מיסמך תנאים כלליים מבית השקעות, שם נרשם כי אחד התנאים לאישור סופי של ההלוואה הוא הסרת העיקול בתיק זה. תנאי זה הוא אחד מתוך חמישה תנאים, כאשר שניים מהתנאים האחרים הם מכתב כוונות והסכמה למשכנתא בדרגה שניה מהבנק אשר לטובתו רשומה המשכנתא על המקרקעין.

...

לכן, ועל אף טענות המבקש לפיהן הוא מבקש לרשום משכנתא שניה לצורך קבלת מימון ותו לא, אני סבורה שהיה ויוסר העיקול על המקרקעין, תהיה המשיבה חשופה לסיכון שבמכירתם, שעבודם או העברתם בדרך אחרת והנזק שיכול להגרם לה הוא בלתי הפיך.

באשר ליתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול – אני סבורה שהצו הוא מידתי בנסיבות העניין בהן מדובר בנכס העיקרי ממנו תוכל המשיבה להפרע ככל שתזכה בתביעתה ולא מצאתי פגם בתום ליבה או שהיה שיהוי.

סיכום לאור כל האמור לעיל, לאחר ששוכנעתי כי קיימת עילת תביעה הדורשת בירור במסגרת ההליך העיקרי, ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחות ויתר השיקולים הנדרשים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לביטול צו העיקול הזמני והוא יוותר על כנו.

מהאמור לעיל, לא ברור מדוע התובע והנתבעת אינם חולקים חדר משותף, האם בשל בעיותיו הרפואיות של התובע או האם בשל סיום הזוגיות לאחר שגילה התובע, לטענתו, את עניין מכירת בית המגורים.

וכך נכתב במבוא להסכם: "והואיל: ולאחר תחילת בניית יחידת הדיור נזקקה מימון בראון להלוואה לצורך השלמת הבניה ולצורך כך נערך ונחתם הסכם בינה לבין רביב ואשר לפיו העמיד רביב לרשות מימון בראון הלוואה בסכום של עד 50,000$ של ארה"ב בתמורתם בשקלים הכל בהתאם להסכם ביניהם מיום 05.02.01...

הנתבעת העידה כי התובע היתנהל בעיקר במזומן וכי יש ביניהם חלוקה צודקת של תשלומים שוטפים: "נגיד שהוא משלם חשמל, אני משלמת פרטנר, הוא עושה קניות, אני קונה משהו אחר. אני אומרת לו לתדלק את האוטו. אנחנו לא יושבים עם חשבונות ורושמים כל היום. זה לא נורמלי כל זה. מי מנהל זוגיות ככה. מי קונה מלפפונים ורושמים שהוא שילם על זה? (עמ' 19 לפרוט' שורות 25-29).

בהיעדר ראיות נוספות, ולנוכח העובדה כי התובע והנתבעת לא יודעים דבר אודות ההתנהלות הכלכלית האחד של השנייה, המסקנה המסתברת יותר היא כי תשלומים בהם נושא התובע הם תשלומים בהם התחייב מכוח ההסכם, או תשלומים בעבור מגוריו בבית, מתוך נוחות או סידור עינייני.

...

בהעדר ראיות נוספות, ולנוכח העובדה כי התובע והנתבעת לא יודעים דבר אודות ההתנהלות הכלכלית האחד של השנייה, המסקנה המסתברת יותר היא כי תשלומים בהם נושא התובע הם תשלומים בהם התחייב מכוח ההסכם, או תשלומים בעבור מגוריו בבית, מתוך נוחות או סידור ענייני.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ (ובסך הכל 20,000 ₪).

לצורכי נוחות יכונה התובע בתמ"ש 68331-07-20 – תובע בשתי התביעות והנתבע בתמ"ש 68331-07-20 – נתבע.

במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 30.10.12 (להלן: "ההסכם"): "הגענו להסכמה, התובע מתוך היתחשבות במצבו הכלכלי של האח-הנתבע, נתן הסכמה לפיו האח ישלם סך של 1,200 ₪ לחודש, דמי שכירות עד ל- 15 לכל חודש. התשלום הראשון יבוצע החל מחודש ינואר 2013.

ניכר כי הנתבע ער לבעיית ההתיישנות ועל כן נתלה למועד הרישום בלבד.

ציינתי לעיל ארוכות כי הנתבע היה מיוצג, לווה בבני משפחתו – אישתו ובנו – בעת ההגעה להסכמות ובאשור ההסכם.

...

על כן ובהעדר הגנה ממשית לנתבע אני מורה על פירוק השיתוף בדירה.

סיכומו של דבר ניתנות ההוראות הבאות בתמ"ש 68331-07-20: ניתן צו לפירוק שיתוף לדירה ברח' ------ב---- וזאת באמצעות מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר.

מזכירות – ת.פ. ליום 12.9.23 בעניין זה. אני קובעת כי הנתבע חייב לתובע סך של 45,400 ₪ בגין דמי השימוש שלא שולמו, אשר ישולמו עם הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה.

למען הנוחות, תאוחדנה טענות הצדדים בשתי התביעות התלויות ועומדות לעניין הקטינים .

הקטינה חוששת לשוחח עם האשה ליד האיש, החלה להפגין בעיות התנהגותיות בבית הספר, וכן החלה לסבול מעליה במשקל עודף וחרדות, בשל התכנים להם היא נחשפת מצד האיש.

א' נישאלה, היכן רשום כי היא ובעלה מוחלים על הסכם ההלוואה רק כל עוד הצדדים נשואים והשיבה שהיא צריכה לראות והיא לא זוכרת מה כתוב.

לטענת האיש, אין זה סביר, כי הוריה של האשה, שסייעו לה כלכלית במהלך חיי הנישואין, בעת שהצדדים כלכלו את עצמם באמצעות שתי משכורות, יעמדו, דוקא עתה, על החזר ההלוואה בסך 100,000 ₪, בתקופה שבה בתם נאלצת לכלכל עצמה ממשכורת אחת וטוענת לקריסה כלכלית.

ביום 04.08.22 הגישה האשה בקשה להורות למומחית להשלים את חוות דעתה, כך שתתייחס לנושאים הבאים: חישוב הריביות בהן נושאת האשה בגין ההלוואות המשותפת, לרבות ההלוואה מהוריה; חישוב חלקו היחסי של האיש במענק הלידה שקבלה ;חישוב חלקה של האשה בהחזר המס שקבל האיש ; השבת ההפקדות שביצעה האשה לביטוחי המנהלים וקופות הגמל של האיש לאחר מועד הקרע.

...

ביום 12.04.23, ניתנה החלטתי לפיה הצדדים יבהירו מדוע טרם הוגש החישוב מטעם המומחית לתיק.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לחייב את האיש במחצית הריביות המפורטות בתחשיב של המומחית, העומדות על סך כולל של 16,143 ₪.

לאור כל האמור לעיל, הנני מאשרת את חוות הדעת של המומחית מיום 23.05.21 ביחס לתחשיב איזון ב', דהיינו ללא ההלוואה מהורי האישה משנת 2013 (אך כולל ההלוואה משנת 2019), בכפוף לשינויים הבאים: א. אין מקום להפחית מזכויותיה של האישה את שווי הרכב שהיה לאישה טרם הנישואין.