שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות: השלכות משפטיות

 במקביל, ביום 6.1.2019, הגישה הועדה המקומית הודעה לועדת הערר במסגרת הערר הראשון בה נכתב, כי בהתאם להחלטת ועדת הערר מיום 17.11.2013, בדבר הקפאת ההליכים ביחס למגרש הצפוני עד להכרעה בהליכים המשפטיים שהתנהלו בבית המשפט העליון ומשהליכים אלו מוצו- הועדה המקומית מבקשת לחדש את הליכי הערר ביחס למגרש זה, כן להוציא שומת היטל השבחה מתוקנת בהתאם לסמכותה על פי דין.

מה גם, כפי שנקבע רבות, טענת שהוי בתוך תקופת ההתיישנות תיתקבל אך במקרים יוצאי דופן.

אכן לועדה המקומית נתונה הסמכות לתיקון השומה בעקבות טעות בסווג זכויות החברה במיגרש, טעות בנתונים הפיזיים של המיגרש או התכניות החלות, אלא שהדבר אפשרי בקיומה של טעות כזו, וכל עוד התיקון הדרוש מיועד לתקן אותה טעות טכנית בלבד ויתכן גם השלכותיה המצומצמות.

...

חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בעובדה שהשמאי המייעץ בהנחיותיו לצדדים שניתנו ביום 22.5.16 לשם יישום ההחלטה הקודמת, הורה לחברה להגיש "עסקאות השוואה בהן נמכרו שטחים בייעוד מסחרי ממרכזי קניות הדומים ככל האפשר במאפייניהם לנשוא הערר. עסקאות ההשוואה יהיו מקרקעין ולא קרקע". על החלטה זו החברה השיגה בפני ועדת הערר בטענה כי בקשת השמאי המייעץ לא מתיישבת עם ההחלטה הקודמת, וועדת הערר החליטה לדחות השגה זו בהחלטתה מיום 17.7.17 בהסבירה "לא מצאנו כי המסמכים שנדרשו הצדדים להגיש לשמאי המייעץ נוגדים את הנחיות ועדת הערר או אינם סבירים. לפי כך אין הצדקה כי נתערב בהליך התלוי ועומד בפני השמאי המייעץ..". · הפרשנות בה דגל השמאי המייעץ היא פרשנות אפשרית להנחית ועדת הערר בהחלטתה הקודמת, מה גם, כפי שהסביר השמאי המייעץ, עסקאות השכירות להשוואה אותן הציגה החברה רחוקות מעסקאות השוואה רלוונטיות מדמי שכירות.

מכל האמור, ההשבחה עומדת על סך 56,673,456 ₪ (חלף 52,167,788 ₪ כקביעת ועד הערר) וההיטל מחצית סכום זה. הוצאות המשפט הצדדים, שניהם, השיגו כנגד החלטת ועדת הערר מיום 7.11.23 בגדרה הועדה המקומית חויבה לשם הוצאות משפט לחברה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. עיינתי בהחלטה ובטענות הצדדים, ולא ראיתי הצדקה להתערבות במסקנה זו, שכן לוועדת הערר שיקול דעת רחב בקביעת הוצאות המשפט וההתערבות ראוי לה כי תעשה במקרה יוצא דופן – וזה לא המקרה.

סוף דבר מורה על דחיית ערעור החברה, וגם על דחיית ערעור הוועדה המקומית למעט התיקון שקיבל ביטוי בפסקה 68 שלעיל.

על מנת שטענת השהוי תיתקבל, על הטוען להוכיח מלבד את עצם ההשתהות גם כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו וגם שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה (ראו: 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים): "טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת היתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת היתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי של בעל- ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פיתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאנטרס הצבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפיתרון סכסוכים. קבלת טענת שהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים." מטעמים אלו נפסק, כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (שם, בעמ' 448) .

...

לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה וזאת כדלקמן: אני מורה כי ההליך לבחירת מומלצי האגודה להקצאת מגרשי המגורים בהרחבה בפטור ממכרז שעל בסיסו רשימת המומלצים, נתבעים 5-49, והחלטת האגודה המאפשרת הסבת הזכות להיות מומלץ, מבוטלים.

לא מצאתי להיעתר לסעדים הנתבעים ביחס לאגודה הקהילתית- כפי שנקבע, הגורם הממליץ הוא האגודה החקלאית.האגודה הקהילתית אינה רשאית לבצע הקצאה בעצמה, או לקבוע את המומלצים והמדובר בגוף שהוקם ע"פ הוראות רמ"י לצורך הקצאה בפטור ממכרז גרידא.

אשר להוצאות- שוכנעתי כי הגורם המרכזי לפעילות להקצאה במסלול ללא מכרז באופן שאינו בהתאם לנהלים ובניגוד לכללים של שוויון ותקינות, הינו האגודה.

נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות.

בית המשפט ייקבע שתובענה אזרחית הוגשה בשיהוי, בתוך תקופת ההתיישנות, רק באותם מקרים בהם השתהותו של בעל דין מלפנות לערכאות עולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

...

לפיכך, אני דוחה את טענות אלביט בעניין זה. היעדר עילה והיעדר יריבות אין חולק בין הצדדים, שהקשר ביניהם נוצר בחודש יוני 2003, כאשר המכרז הבולגרי היה בשלבי הכנה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,147,506 ₪ (350,000 דולר ארה"ב לפי שער הדולר במועד הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (14.3.11) ועד מועד התשלום בפועל.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 88,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, ועוד מאגרת המשפט סך 54,000 ₪.

בפסק הדין בעיניין תלמוד תורה עמד בית המשפט על הקושי שמעוררת טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות בפסקו כי: "טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת היתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת היתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פיתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאנטרס הצבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפיתרון סכסוכים. קבלת טענת שהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפט על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 לפסק הדין).

מכיוון שהשתהות בהגשת התביעה, כשלעצמה, אינה יוצרת שהוי, אף אין בידי לקבל את הטענה כי טענת השהוי מקבלת משנה תוקף בשים לב ל"סביבה המשפטית" של תובענה זו, המבוססת על הטענה להפרת חוק תשקיף על פי חוק ניירות ערך, הקובע תקופת היתיישנות מקוצרת של שנתיים ימים (וכאשר אין מחלוקת כי תקופת ההתיישנות בעניינינו הנה 7 שנים ממועד הווצרות העילה).

...

לבסוף, אין בטענה זו כשלעצמה לבסס את המסקנה כי לנתבעים נגרם נזק עקב ההשתהות בהגשת התביעה וכבר נפסק כי "אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע" (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446).

אני סבורה כי מקום בו מבוססת התביעה על טענת הטעיה, בעטיה, על פי הנטען, נודעו לתובעים העובדות העומדות ביסוד התביעה רק בחלוף הזמן, קיים גם קושי מושגי לקבל את טענת השיהוי כטענת סף שכן כאמור לעיל, אם יעלה בידי התובעים להוכיח טענתם זו, לא ניתן יהיה לראות בתובעים כמי שזנחו את תביעתם או כמי שהשהו את תביעתם באופן העולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

סוף דבר אשר על כן, הבקשה לסילוק על הסף של עילות התביעה הטרום חוזיות מחמת שיהוי, נדחית.

נתבע הטוען לשהוי מצד התובע נידרש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, וכי הנתבע שינה במרוצת הזמן את מצבו לרעה עקב היתנהגות בלתי ראויה של התובע, ולא בשל נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בו. בעיניין זה נפסק בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) כי: "נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות... שהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי... לצורך טענת שהוי נידרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע". בעניינינו שלחה התובעת לנתבעים מכתב דרישה לסילוק ידם מהמקרקעין ולאחר מכן גם הגישה את התובענה דנן.

לא עלה בידי הנתבעים להניח תשתית עובדתית ומשפטית המזכה אותם להמשיך להחזיק במקרקעין אליהם פלשו ולפיכך עליהם לסלק את ידם מהמקרקעין הידועים כגוש 44 בחלקה 10650 כמסומן בתשריט המדידה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, ולהשיבם לתובעת כאשר הם נקיים ופנויים מכל בנוי, אדם או חפץ השייך להם או מי מטעמם, וזאת תוך 180 יום מהיום.

...

גם הטענות להתנכלות לנתבע 3 בשל היותו יעד של המשטרה נטענו בעלמא ולפיכך הן נדחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.