עוד יוחסו לעותר עבירות של התפרצות לבניין או מבניין שאינו מקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 405, 407(א) לחוק העונשין וסעיף 29(ב) לחוק העונשין, שבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, והתנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי.
...
מדובר בעבירות חמורות, שיש בהן כדי להשפיע באופן ממשי גם על החברה האזרחית, כאשר אותם כלי נשק קטלניים והתחמושת הרבה שנגנבו, שאמורים לשמש כאמצעי ההגנה על אזרחי מדינת ישראל, עלולים להגיע לגורמים עוינים ובסופו של דבר לסכן את החברה בכללותה.
הוועדה דחתה את בקשת העותר לקיצור עונשו תוך שציינה את הדברים הבאים (ההדגשות במקור, י'א'):
"מעשי עבירה אלה שחומרתם מובהקת ומובנית, מחייבים לקשור גם שיקולים צבאיים ייחודיים... המדובר בשומר הסף שמעל בתפקידו, באמון שניתן בו ובערכי היסוד של צה"ל...משנה חומרה ניבטת מהמעשים כאשר מדובר במפקדים המנצלים את התפקיד, הנגישות והאמון שניתן בהם לשם מימוש מזימתם להוציא נשק ולמכור אותו לגורמים אזרחיים...מדובר במעילה חריפה באמון, אשר יש בה גם פגיעה ממשית בביטחון המדינה ויושביה...המעשים פוגעים בכשירות צה"ל ובמוכנותו המבצעית, במשמעת ובסדר הצבאי, באמון שניתן בצה"ל ובמפקדיו, בחוסנו של הצבא בהיבט המעשי והערכי ובהלות הרוחות...נזכיר, כי גם במישור האזרחי, סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, נועד 'ליתן בידי ועדת השחרורים סמכות להימנע משחרור אסיר שמבחינת התנהגותו האישית נמצא מתאים לשחרור מוקדם, אך משיקולים של האינטרס הציבורי ראוי להימנע מכך'...התוצאה היא, אפוא, כי מבלי להקל ראש בהתנהגותו הטובה של האסיר ובהתקדמות השיקומית שעשה בשנה האחרונה, סברנו כי טרם בשלה העת להורות על קיצור עונשו".
בנוסף, לא ניתן לקבל את הטענה כי הוועדה התעלמה מדרכו השיקומית החשובה והחיובית של העותר ומכברת הדרך שעבר מבחינה זו. עיון בהחלטה מלמד כי הוועדה ציינה כי "מבלי להקל ראש בהתנהגותו הטובה של העותר ובהתקדמות השיקומית שעשה בשנה האחרונה, טרם בשלה העת להורות על קיצור עונשו".
משאלו פני הדברים, ניכר, כי לא רק שיקולים צבאיים, כטענת העותר, עמדו בבסיס החלטת הוועדה.
סוף דבר, העתירה נדחית על הסף.
