שטר משכנתא חף ממגבלת סכומים

לטענת התובעים "סכום היתר הנו 489,549 ₪". נוסח הסעד ההצהרתי לו עותרים התובעים התובעים עותר לסעד הצהרתי שיקבע כי – "הסכום הנקוב באזהרה שהוגש למימוש שטר מישכון דירת מגורים כנגד המבקש בלישכת ההוצל"פ בת"א – יפו בתיק מס' 504062-04-20 (להלן תיק ההוצל"פ) הנו סכום ביתר. סכום היתר הנו 489,549 ₪ (להלן: הסכום ביתר) כמפורט להלן. על כן עותר בזאת המבקש לבהמ"ש להורות שלא לבצע את הליכי ההוצאה לפועל בתיק ההוצל"פ הנ"ל כנגד המבקש ולהורות על ביטול חיובים שבוצעו ביתר ושלא כדין כנגד החייב". חוות דעת עליה התבססה התביעה וכן היתייחסות לחוות דעת נוספת שהוגשה ערב הדיון התובעים צרפו לכתב התביעה חוות דעת של רו"ח גלעד מזרחי המתייחסת לחיובי ריבית אותם יש להפחית לטעמו וכן היתייחס לפצוי בסך של 50,000 ₪ בו חויב התובע.

הגיעה העת להכריע בבקשה שעניינה חיוב חוב המשכנתא – בקשה שכלל לא הוכחה.

כך שגם חוות הדעת שהודעה על הגשתה נימסרה ערב הדיון, נותרה חפה מהוכחה.

מכאן, לא חלות הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק אשראי הוגן, הוראות המגבילות את שיעור הריבית המירבית.

...

אולם לגופו של ענין התביעה נדחית משהתובעים כלל לא פעלו להוכחתה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

בתום הפגישה, נותר נושא אחד על הפרק: נושא המע"מ. המשקיעים סברו כי עליהם לשלם מע"מ רק בגין רכישת החלק המסחרי וזכויות הבנייה ואילו על שווי הדירות, לא יחול מע"מ. מנגד, סבר המשיב 2 כי המע"מ שישלמו הרוכשים, יחול על מלוא סכום המכירה.

לו בחרנו באפשרות הראשונה, הייתה מתקבלת תוצאה קשה: מבקש הערבות יכול היה להתגבר בקלות על עיקרון העצמאות ועל הדינים המיוחדים הנגזרים מן הערבות הבנקאית: בסמוך לפירעונה היה הוא עותר לקבלת צו המגביל את המוטב בעשיית שימוש בכספיה (בין אם בדרך של עיקול זמני ובין אם בדרך של צו מניעה זמני).

לדבריו (פסקה 3 לפסק הדין): "אכן, הערבות שבפנינו-כמו רבות מבין הערבויות האוטונומיות-ניתנה 'בקשר' עם עסקת יסוד כלשהיא. זוהי העילה למתן הערבות, אך בכך בלבד אין כדי לחתור תחת עצמאותה של זו, כפי שהיא משתקפת במפורש בלשונו של שטר הערבות, הקובע, כאמור, כי ממושה ייעשה כנגד דרישה ולבא צורך בנימוק או בהוכחה (וראו גם ע"א 340/78 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכאנית ישראלית בע"מ, פ"ד לב(3) 318, 322)". ברע"א 4883/03 החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נ' עו"ד כהן, דינים עליון כרך סה 744 (2003), שנינו מפי השופט ריבלין כי: "אבן הבוחן לשאלה אם ניתן לחלט ערבות בנקאית, היא כתב הערבות עצמו. לפי לשון כתב הערבות, הוא ניתן כבטוחה למילוי הוראות חוזה ספציפי וניתן לחלטה רק במצב בו לא ממולאות הוראות אותו חוזה. הפרת הוראותיו של חוזה אחר ונפרד, אינה עילה לחילוט הערבות שניתנה שלא בקשר עימו". העיון בכתב הערבות נשוא הבקשה, מלמד שנוסח הערבות חף מכל מטרה.

על המבקשים רובץ הנטל להראות כי תביעתם העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לידון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים (רע"א 7139/96 טריגוב ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא (2) 661, 665-666 (1997)).

...

האמנם לשם כך קיבל הוא את הערבות? האם בדרך כה פשוטה יוכל מבקש הערבות לעקוף את עקרון העצמאות ולאיין אותו הלכה למעשה? סבורני כי אם חפצים אנו לשמור על מעמד הבכורה של הערבות הבנקאית, חלילה לנו מליתן יד לתוצאה אפשרית מעין זו. זאת ועוד.

בהנתן האמור לעיל, אני קובע כי המבקשים לא הצביעו, אף לא לכאורה, על כך שהכספים שיסודם בפירעון הערבות דנן, איבדו את צביונם וחסינותם ונתמזגו עם כספי המשיב 1 באופן שלא ניתן עוד להפריד בין השניים.

התוצאה היא כי דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.

במסגרת זו, החתים העורר את המתלוננת על מסמכים שונים, ביניהם הסכם הלוואה, שטר משכנתה מדרגה ראשונה, בקשה לרישום מקרקעין וייפוי כוח בלתי חוזר, וכן זייף 12 שיקים על סך 30,000 ש"ח כל אחד, אותם מסר לכפיר על-מנת להבטיח את החזר ההלוואה.

נוכח כל המעשים המתוארים, הואשם העורר בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), עושק (לפי סעיף 431 לחוק), זיוף בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 418 סיפא לחוק), שימוש במסמך מזויף (לפי סעיף 420 לחוק), פגיעה בפרטיות (סעיפים 2(3) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, שבועת שקר (לפי סעיף 239 לחוק), שבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק), הפרת הגבלה שהוטלה על חייב (לפי סעיפים 214א ו- 42א(ב)(1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה)), אי גילוי נכסים (לפי סעיף 216(1) לפקודה), השמטה (לפי סעיף 216(6) לפקודה) והברחת נכסים (לפי סעיף 261(5) לפקודה).

עם זאת, סבורני כי אין המדובר במקרה שנימצא בשורה אחת עם מעשי מירמה בהיקפים גדולים שנעשו בתחכום רב, שכן בסופו של יום, עיקר האישומים הפליליים בעיניינו של העורר סובב סביב מעשים שבוצעו לכאורה כלפי מתלוננת אחת, שלא היתה זרה לעורר, תוך ניצול מצבה הרפואי, הגם שמדובר בסכומי כסף בלתי מבוטלים (ראו והשוו: בש"פ 4651/13 קניאס נ' מדינת ישראל (7.7.2013); בש"פ 4268/13 פרינץ נ' מדינת ישראל (20.6.2013); בש"פ 6235/11 מדינת ישראל נ' קליין (7.9.2011)).

דברים אלה, כידוע, אינם עולים בקנה אחד עם חזקת החפות ממנה נהנה העורר בשלב זה בטרם הורשע בדין (ואף בטרם היתנהלה חקירה נגדית והובאו ראיות מטעמו).

...

נוכח המסקנה אליה הגיע בית המשפט, הוא לא הוסיף ובחן את המפקחים בעצמו.

בנסיבות האמורות, נוכח הטעמים שפורטו, סבורני כי מכלול השיקולים מוביל למסקנה כי יש להורות, בכפוף לאמור להלן, על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שהתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבחן שוב את עניינו של העורר, בשים לב לאמור בהחלטתי.