שחרור קטין ממעצר הצהרת תובע

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (השופט י' שפירא) בעמ"י 13241-05-11 מיום 11.5.2011, במסגרתה היתקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום לנוער בירושלים (השופטת מ' פורר) ב-מ' 231/11 מיום 6.5.2011, אשר הורה על שחרורם של המבקשים לחלופת מעצר במסגרת דיון ב"מעצר גישור" לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) עד להגשת כתב אישום כנגד המשיבים, זאת ביום 11.5.2011 מכוח הצהרת תובע.

יתכן כי הערכאה שאליה תוגש בקשה למעצרם של המבקשים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם תהיה רשאית להביא בין שיקוליה את מעצרם הבלתי חוקי לכאורה של המבקשים, אשר כזכור הנם קטינים, זאת לצורך שחרורם לחלופת מעצר.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, ביום 27.3.2011 התקבל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מסק 8), התשע"א-2010 (להלן: התיקון לחוק המעצרים) במסגרתו נקבע בסעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) כי ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר אך ורק ברשות [ראו למשל: החלטתה של השופטת ע' ארבל בהחלטתה בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011); החלטתי בבש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2011), סעיף 7].

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בעירעור שלפני טוען המערער כי בשלושת השבועות הראשונים למעצרו היה עצור בהליך פלילי רגיל ואף ניתנה הצהרת תובע לבית משפט השלום בבאר שבע לפיה יוגש כתב אישום כנגד המערער.

עוד טען המערער כי בשלב רכוז בני המשפחה, שוחררו הנשים והקטינים לחופשי והגברים המבוגרים החלו להחקר.

...

ניתן לומר כי כמותו, רמתו ואיכותו של החומר החסוי שהוגש לעיוני, יש בו די כדי להיעתר לבקשה" (שם, סעיפים 7-6 להחלטה) בית המשפט הנכבד קמא הוסיף וציין כי המידע שעומד בבסיס מעצרו של המערער בהתאם לחוק לוחמים בלתי חוקיים איננו מתייחס לאירוע בודד בלבד וכן איננו מידע ממקור אחד, או במידע ישן ולא מעודכן, אלא שמדובר במידע שמלמד על מסוכנות עדכנית הנשקפת מן המערער.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את טיעוניהם בעל-פה וכן בחנתי, בהסכמת המערער, חומר חסוי שהוצג בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שיובהרו להלן.

נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

זו לשון סעיף 17(ד) לחוק המעצרים: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)". השאלה שבמחלוקת היא מתי מסתיימים חמשת הימים שתוחמים את מעצר החשוד בטרם הגשת כתב אישום.

ככלל, כאשר רצה המחוקק לאפשר מעצר למספר שעות ספציפי, ציין במפורש את מספר השעות: "בדיון לפי סעיף זה לא תעלה תקופת המעצר על 24 שעות" (סעיף 15(ב) לחוק המעצרים); "רשאי בית המשפט... לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור" (שם, סעיף 22(א)); "דיון לפי סעיף קטן זה בעיניינו של קטין... יתקיים בתוך שש שעות" (שם, סעיף 22ח(ג)(4)); "לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה" (שם, סעיף 47(ג)).

...

לגופה של המחלוקת הפרשנית עצמה – אבקש להוסיף כי אני סבורה שיש ליתן משקל מכריע להגדרת המילה "יום" המופיעה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, ולפיה: "'יום' - תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". על-פי הגדרה ברורה זו, "יום" אינו תלוי בשעות אור או שעות חושך, ולא ניתן להתחיל ולמנות אותו משעה אחרת אלא מחצות הליל.

עמדתי כאמור שונה, ואני סבורה כי בהיעדר סיבה שלא לעשות כן, יש לפרש את המונח "יום" (וברבים "ימים") בהתאם להגדרה המפורשת בחוק הפרשנות.

עוד אבקש להעיר בהקשר זה כי מוקשית בעיני ההבחנה שערך חברי השופט מינץ לפיה יש לפרש את המונח "5 ימים" בחוק עצמו כמקנה סמכות לבית המשפט להאריך את המעצר למשך חמש יממות תמימות משעת מתן ההחלטה, ואילו כשאותו המונח מופיע בהחלטה שיפוטית בה השופט אינו מציין יום ושעה מסוימים (למשל בהחלטה לפיה: "אני מורה על הארכת מעצרו של הנאשם בחמישה ימים"), הארכת המעצר תהיה למשך חמש יממות החל מחצות הלילה שקדם למתן ההחלטה.

במכלול הנסיבות מצא בית המשפט קמא לשחרר את המשיבה לאחר ששקל את חומרת המעשים המיוחסים לה, היותה אם לילדים קטינים, מעצרו של בן זוגה אותו הלינה בביתה, מצא לנכון לשחררה בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא בביתה, עד ליום 29/07/2014, אי יצירת קשר עם בן הזוג, התחייבות עצמית והפקדה במזומן בסך 750 ₪.

עוד נטען, כי אין מדובר בעבירה מקרית, כיוון שלמשיבה הרשעה קודמת ב-7 מקרים של הלנה תושב זר והיא אף ריצתה מאסר בשל כך. עוד נטען, כי היה על בית המשפט ליתן את הדעת שניתנה בתיק הצהרת תובע ולא היה מקום לידון בסוגיית המעצר, כבר בשלב זה, אלא לאפשר לעוררת להגיש כתב אישום ורק אז לבדוק אם קיימת חלופה למעצר ואין זה מקרה יוצא הדופן בו יש לחרוג מכלל זה. ב"כ המשיבה טען שמדובר בהלנה של בן זוג, אשר לצדדים ילד משותף.

...

אני סבור שזו התוצאה הנכונה במאזן שבין הדברים.

במכלול הנסיבות מצא בית המשפט קמא לשחרר את המשיבה לאחר ששקל את חומרת המעשים המיוחסים לה, היותה אם לילדים קטינים, מעצרו של בן זוגה אותו הלינה בביתה, מצא לנכון לשחררה בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא בביתה, עד ליום 29/07/2014, אי יצירת קשר עם בן הזוג, התחייבות עצמית והפקדה במזומן בסך 750 ₪.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה הערר בשני שינוים: האחד, תיחתם ערבות צד ג' של בתה הגב' מורן קוסייב בסך של 5,000 ₪ והפקדה במזומן תעמוד על 1,400 ₪.

הבקשה נסבה על החלטת בית המשפט המחוזי, שקבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקריות, שהורתה על שיחרורו של המבקש, קטין כבן 16, והחזרתו למעון הסגור "גילעם" (להלן: המעון).

בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמעון אינו המקום הראוי למבקש, גם מאחר שהוא עצמו סובל במעון וגם נוכח עמדת מנהל המעון כי המבקש מסכן את השוהים במעון ואת הצוות שם. בשורה התחתונה, הורה בית המשפט על הארכת מעצרו של המבקש עד מחר 9.7.2014 שעה 10:00 "בכפוף לכך שעד שעה זו תוגש הצהרת תובע". הבקשה שבפניי נסבה אך ורק על עילה אחת, המתבססת על הטענה כי נציג המשיבה אמר לפרוטוקול כי "החקירה באמת הסתיימה וסיימנו את כל פעולות החקירה". מכאן טענת המבקש כי בית המשפט היה חייב להורות על שיחרורו של המבקש, וזאת לאור לשונו של סעיף 17(ד) לחוק המעצרים הקובע כלהלן: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)" (הדגשה הוספה – י"ע).

...

דין הבקשה להדחות, אף ללא צורך בתגובה, וזאת משני טעמים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.