שחרור נאשמים למסגרת טיפולית במקום מעצר תוך כדי הליך

ביום 12/9/21 ניתנה הסכמה לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר; המשיב הופנה לתסקיר שירות מבחן (בדגש על בחינת חלופה טיפולית), תוך שכל צד שומר טענותיו; ביום 11/10/21 היתקבל תסקיר שירות המבחן; המלצתו הייתה שלילית.

הגישה לפיה השלב הראוי לשילוב נאשם בהליכי טפול הינו שלב גזר הדין, הביאה ביקורת וכתיבה נכבדת; ראה למשל הסנגור, 290, עמ' 4 – שיחרור בערובה לחלופת מעצר טיפולית; החריג שהפך לכלל; רון שפירא, "שפיטה, ענישה ודרכי טפול - הרחבת המסגרת החוקית והאמצעים" (8)משפט מפתח 5 (אוגוסט 2019); עם זאת, יש לזכור- זהו הכלל המשפטי.

ככלל אשפוזית אינה חלופת מעצר; מדובר במקום המיועד לשמש קלט זמני לשם הליך גמילה פיזי; המקום ישמש כקלט לחודש ימים או שלושה שבועות (בהתאם לתכנית).

הבה ניקח דוגמא לפיה נאשם שהה באשפוזית וטרם התפנה מקום לקליטה (ולו מבחינת דחק זמן) או שמא שירות המבחן לא השלים הערכה לגבי קהילה; האם בתקופת הביניים ישהה המשיב במעצר????? ונזכיר הכלל הנקוט- ככלל, אדם ששוחרר ממעצר, ודאי בהחלטה שיפוטית, לא בנקל יושב למעצר; הפניה לאשפוזית ללא 'מסלול' ארוך טווח, מרוקנת מתוכן כלל זה; הסכמת העצור אינה מעלה ואינה מורידה.

...

שמעתי טענות הצדדים; לאחר ששקלתי, סבורני כי דין הערר להתקבל.

לסיום- מודע אני לכך כי בעת האחרונה, במקרים מתאימים, מצא בית המשפט העליון להקל בתנאי שילוב נאשמים במסגרות טיפוליות; במיוחד אמורים הדברים בהחלטות כב' השופטת ברק ארז (בש"פ 4930/20; בש"פ 4950/20); עם זאת- בנסיבות המקרה כאן, במיוחד לאחר שכבר ניתנה החלטת מעצר שבסיסה איתן, לטעמי לא היה מקום להפנות המשיב לאשפוזית.

במסגרת המאסר שהוטל עליו המשיך הנאשם בהליך גמילה בין כותלי בית הסוהר ואף שמר על ניקיון מסם במשך כשנה מהשחרור, תוך שנעזר בגורמי הטיפול בקהילה לאחר שפנה מיוזמתו לרש"א עם שיחרורו.

ב"כ הנאשם לא חלק על חומרת מעשיו ומסוכנתו של הנאשם, אך סבר כי לאור המוטיבציה הכנה של הנאשם, השינוי בעמדותיו, הכנות בה ציין שבעבר התקשה לוותר על אורח חייו העברייני והשמוש בסם, פרקי הזמן הממושכים בהם התמיד בעבר במסגרות טיפוליות ובניקיון מסמים, לצד העובדה כי המסגרת המוצעת היא מסגרת סגורה ומפוקחת והאנטרס הצבורי שבשיקומו - יש לאפשר ניסיון טפולי ארוך טווח ואינטנסיבי שיש סיכוי להצלחתו.

הנאשם לא הסתפק בבצוע שוד בקיוסק בעיר, תוך שהוא מטיל אימה ופחד על המוכר והנוכחים בחנות בהציגו את הסכין ותוך שהוא לוקח מהמקום אלפי שקלים ועשרים חפיסות סיגריות, אלא הגדיל לעשות ושדד אזרח תמים, שכל חטאו היה שהעלה את הנאשם לרכבו כדי להסיעו כטרמפיסט ולעשות עמו חסד.

סוף דבר, בשוקלי את עילת המעצר המובהקת בעיניינו של נאשם זה, מסוכנותו לציבור, הליכי הטיפול הרבים והמגוונים שעבר ואשר לא הובילו להפחתה במסוכנותו עד היום, לצד התרשמותי כי הנאשם עדיין מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו ועל הליך הטיפול שנידרש ממנו - באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לבחון במקרה דנן שילוב הנאשם בקהילה טיפולית סגורה מחוץ לכותלי בית הסוהר.

...

מעבר למעמדו המועדף של תסקיר שירות המבחן על פני חוות דעת פרטית, הרי שגם לגופו של עניין המלצת שירות המבחן במקרה דנן היא נכונה יותר, שכן לאחר בחינה מעמיקה של כלל השיקולים סבורני כי הסיכון המשמעותי הנשקף לחברה מצד הנאשם והעדר הפחתה במסוכנותו, על אף הרצון שמביע הנאשם להשתלב בטיפול - איננו מאפשר לשחררו לחלופה גם אם מדובר בקהילה טיפולית סגורה, ואנמק: עסקינן בנאשם יליד 1973 אשר הורשע בביצוע 2 עבירות שוד בנסיבות מחמירות לצד עבירות נלוות.

סוף דבר, בשוקלי את עילת המעצר המובהקת בעניינו של נאשם זה, מסוכנותו לציבור, הליכי הטיפול הרבים והמגוונים שעבר ואשר לא הובילו להפחתה במסוכנותו עד היום, לצד התרשמותי כי הנאשם עדיין מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו ועל הליך הטיפול שנדרש ממנו - באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לבחון במקרה דנן שילוב הנאשם בקהילה טיפולית סגורה מחוץ לכותלי בית הסוהר.

משכך, אני מורה כי במועד הדיון הקרוב שנקבע בתיק דנן ישמעו טיעוני ב"כ הצדדים לעונש.

הנאשם ביקש להישתלב בקהילה טיפולית לגמילה מסמים כחלופה למעצרו, אך מאחר וסברו כי יש לבחון תחילה את יכולתו להתמיד בהליך גמילה – הופנה הנאשם לפרויקט הכנה לגמילה המתקיים בבית המעצר.

גם אז התרשמו גורמי הטיפול מרמת סיכון גבוהה בהיעדר שילוב בטיפול, אך גם מבשלות רגשית לטפול, והנאשם שולב בקהילה טיפולית "אילנות" – מסגרת בה טופל במשך 10 חודשים.

במסגרת המאסר שהוטל עליו המשיך הנאשם בהליך גמילה בין כותלי בית הסוהר ואף שמר על ניקיון מסמים במשך כשנה מהשחרור, תוך שנעזר בגורמי הטיפול בקהילה לאחר שפנה מיוזמתו לרש"א עם שיחרורו.

עוד יש ליתן משקל לכך שהנאשם לא הסתפק בבצוע השוד הראשון, תוך שהטיל אימה על המוכר והנוכחים במקום בהציגו את הסכין, אלא אף הגדיל לעשות ושדד אזרח תמים, שכל חטאו היה שהעלה אותו לרכבו כטרמפיסט על מנת לסייע לו, וגם כאן עשה שימוש בסכין בהציגו את הסכין בפניו תוך אמירה כי לא מעוניין לפגוע בו – ממנה משתמע כי 'יאלץ' לעשות כן באם דרישתו לא תיתקבל.

...

סוף דבר, לאחר ששקלתי את הנסיבות לקולה ולחומרה במקרה דנן, כמפורט לעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על הנאשם ענישה בחלקו העליון של המתחם.

עם זאת, לאור ההסדר אשר הוצג בין הצדדים, הודאתו בכתב האישום המתוקן ומאמציו של הנאשם להשתלב פעם נוספת בהליך גמילה משמעותי – שוכנעתי שאין למצות עמו את הדין.

סוף דבר, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר בפועל.

בית המשפט מיפרט בגזר הדין כי במסגרת הסדר הטיעון בתיק, הסכימו הצדדים שהמשיב ישוחרר ל"בית נועם", שם ישהה בהתאם לתנאי המקום, וכך הורה בית המשפט, אך המשיב, אשר שולב בהליך טפולי ב"בית נועם" ב-19.1.20, עזב את המסגרת הטיפולית לאחר כ-3 חודשים, ולכן הוחלט על הפסקת הטיפול במקום, תוך שצוין שהמשיב מתקשה להתחייב לטפול, מתקשה להיתחבר לעבודה קבוצתית ומתקשה להפתח ולהעמיד במסגרת קבוצתית כפי שמוצעת ב"בית נועם"; נוכח האמור, הועבר המשיב למעצר בית מלא בבית דודתו (מדובר ב"בית נועם" ומקום מגורי הדודה בפתח תקווה); עוד תואר בגזר הדין כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהמתלוננת שללה היתנהגות אלימה של המשיב כלפיה ושללה חשש מהמשיב; מתאור התסקירים בעיניינו של המשיב, עולה תמונה דומה מאוד לתמונה המוצגת על ידי שירות המבחן בתסקירי המעצר שהגישו בתיק הנוכחי; בסופו של דבר גזר בית המשפט על המשיב עונש של"ץ, מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים ועוד.

ראו גם בש"פ 9888/16 קוגמן נ' מדינת ישראל (3.1.17): "למעלה מן הצורך, מן הראוי להזכיר, כי, ככלל, העיתוי הראוי לבחינת קיומה של אפשרות טיפולית לגמילה מסמים, הוא שלב גזירת העונש. יחד עם זאת, בהילכת סוויסה נקבע, כי ניתן לחרוג מן הכלל האמור, בהתקיים שניים לפחות מתוך שלושת התנאים הבאים: כאשר הנאשם החל בהליך הגמילה עוד טרם ביצוע העבירה; כאשר פוטנציאל הצלחת הטיפול הנו גבוה; וכאשר יש במסגרת הטיפולית המוצעת בכדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (שם, בפיסקה 7). בהקשר זה, ציינתי זה מכבר, כי לטעמי 'התנאי הראשון הנו בעל מעמד בכורה, ורק בנסיבות חריגות ומיוחדות ניתן יהיה להסתפק בהצטברותם של שני התנאים הנוספים'... ". להשלמת התמונה יצוין שגם אם מתקיימים כל התנאים, בית המשפט אינו מחויב לשחרר את הנאשם לחלופה טיפולית, אלא רשאי הוא לשקול זאת [בש"פ 944/22 אילן עמר נ' מדינת ישראל, 9.2.22].

...

בענייננו, אני סבור שתסקיר שירות המבחן אינו חיובי, והמסקנה בו אינה מתיישבת עם גופו.

נוכח האמור, אני סבור שהיה על בית המשפט לבחון את תסקיר שירות המבחן בעין ביקורתית, וספק אם היה מקום לאמץ את המלצותיו.

לכן, אני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

היות ולא הוצגה הסכמה עונשית, סוכם כי כל צד יטען לעונש, בעוד ההגנה עתרה לשיחרור הנאשם למסגרת טיפולית סגורה, בטרם יידרש בית המשפט לגזור את עונשו.

הנאשם הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין להטיל בקורבן נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, תוך שניסה שלא כדין לפגוע בו בקליעים או בנשק מסוכן, שלצדה עונש מירבי של 20 שנות מאסר; בנוסף לכך הורשע בעבירה של נשיאת נשק ללא רשות כדין לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין שלצידה עונש מירבי של 10 שנות מאסר ובעבירה של ירי מנשק חם שלא כדין במקום שיש בו כדי לסכן חיי אדם לפי סעיפים 340א(ב)(1) ו-(2) לחוק העונשין, שלצידה עונש מירבי של 5 שנות מאסר.

בנסיבות דנא, הנאשם אמנם הישתלב בהליך טפולי בפרויקט גמילה הקרוי "ראשית", במהלך מעצרו הנוכחי בבית הכלא "אבו כביר", וחרף התמדתו במסגרת זו, הרי שהנאשם עודנו בתחילת דרכו השיקומית, כך שאין המדובר בהליך טפולי מקיף, אינטנסיבי וכוללני במסגרת קהילה טיפולית למכורים, כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן, ועל-כן לא מצאתי הצדקה לקביעת עונשו תוך חריגה ממיתחם הענישה.

לצד כל אלה, ומבלי להמעיט חלילה מדרכו השיקומית של הנאשם או מהמסגרת השיקומית בה הישתתף במהלך מעצרו, הרי שאין המדובר בהליך שקומי מסיבי, כדוגמת קליטה בקהילות שיקומיות סגורות ולאחר מכן מגורים בהוסטל טפולי והשתלבות במעגל העבודה, שהנו מסלול שקומי ארוך, מייגע ורווי קשיים ומהמורות, הנמשך לעתים חודשים ואף שנים, שאז קיים חשש של ממש כי עונש מאסר בפועל יקטע את אותו מסלול שקומי ויוריד לטמיון השקעה ומאמצים רבים, הן מצד הנאשם והן מצד גורמי הטיפול.

בהקשר זה אפנה לפסיקת בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת י' וילנר בע"פ 126/22 מדינת ישראל נ' פלוני (27.4.2022), כך: "אכן, סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט, במקרים המתאימים, לחרוג ממיתחם הענישה אם 'מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם'. סעיף זה מבטא את עמדת המחוקק שלפיה, במקרים המתאימים לכך, יש ליתן מעמד בכורה לשיקול השיקומי על-פני העקרון המנחה בענישה, הוא עקרון ההלימה. ואולם, כפי שעולה בבירור מהוראות החוק, לא בכל מקרה שבו תהליך טפולי מיתקדם בכיוון חיובי, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 40ד לחוק העונשין. אחרת, נמצא כי החריג מרוקן מתוכן את הכלל, שלפיו יש לגזור את העונש בתוך מיתחם הענישה בהלימה לחומרת המעשה ולמידת האשם של העושה (ראו גם: דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח 241, 448-447). לא בכדי איפוא, נקבע כי יש לנקוט זהירות רבה בהפעלת סעיף 40ד לחוק העונשין, וכי סטייה ממיתחם הענישה תיעשה אך במקרים חריגים, בבחינת יוצא מן הכלל, כאשר סכויי שקום מובהקים מצדיקים זאת (ראו: ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל, פס' 13 (1.7.2019)). עוד נקבע בפסיקה, כי על מנת להעריך את סכויי השקום יש לשקול, בין היתר, את 'המוטיבציה שהפגין האדם שהורשע להשתקם; הליך של גמילה מהתמכרות שהוא עובר; הישתלבות מוצלחת בהליכים טפוליים שונים; אינדיקאציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפתיה כלפי נפגעי העבירה' (ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל, פס' 24 (18.4.2018)). לצד זאת, הובהר כי 'התקיימותו של שיקול זה או אחר אינה מצדיקה בהכרח חריגה ממיתחם העונש משקולי שקום. טעם עקרי לכך הוא שחלק מהשיקולים שהוזכרו לעיל מובאים ברגיל בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המיתחם' (שם, פס' 25). ואכן, חרף חשיבותו של אינטרס השקום – לנאשם עצמו, לסביבתו הקרובה ולחברה כולה – שיקול זה אינו עומד לבדו ויש לראות בעת גזירת העונש את המכלול (ראו עניין סטרוסטה, פס' 7; רע"פ 4218/15 אמסלם נ' מדינת ישראל, פס' 8 (18.6.2015); עניין סלומינסקי, פס' 15))". הינה כי כן, כמשקל שכנגד לנתונים האינדיווידואליים הנוגעים לנאשם, עליהם עמדתי לעיל, יש להעמיד במקרה זה, ואף לבכר, את האנטרס הצבורי הקורא למיצוי הדין עם הנאשם תוך מתן משקל הולם לשיקולי הגמול וההרתעה בקביעת עונשו.

...

ברם, דרכו השיקומית הממושכת והלא פשוטה שעשה הנאשם, לצד שאיפתו להמשיך בה בעתיד, הובילוני למסקנה כי יש לזקוף את הצלחותיו במסגרת השיקומית ובעיקר רצונו של הנאשם להמשיך בה כשיקול נכבד לקולה בענישתו, על מנת לעודדו לילך בדרך שיקומית, ולקבוע את רכיב המאסר בפועל שראוי להשית על הנאשם לפי הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם בעניינו.

בנוסף לכך, בהתחשב בתקופת המאסר בפועל המושתת על הנאשם, הקשיים המשפחתיים, הבריאותיים והכלכליים עמם מתמודדת משפחתו, בפרט בעקבות מחלתו של אחד מילדיו, ובהביאי בחשבון את יישוב הסכסוך בין הנאשם לבין קורבן העבירות ובני משפחותיהם, באתי למסקנה כי ראוי בנסיבות העניין להימנע מהטלת ענישה כלכלית על הנאשם, בדמות קנס או פיצוי.

סוף דבר אנו מטילים אפוא, פה אחד, על הנאשם, דוד עזרא, את העונשים המפורטים בחוות דעתו של אב"ד, השופט יוסי טופף.