שחרור נאשם בשל היעדר תוספת ראייתית

עוד נקבע כי יש תוספת ראייתית מספיקה בשלב זה המתבססת בעיקרה על שתי ראיות עצמאיות לכאוריות – הודאת העורר עצמו ומסירת עדותה המפלילה של הקטינה לפי חוקרת ילדים.

בהקשר זה גם נקבע כי אין בסיס לטענה לפיה אם הקטינה היא זו ששתלה את התיאורים בפי הקטינה, נוכח העדר הקשר ביניהן והקושי שבתאור מקרה מסוג זה. בית המשפט גם לא התרשם שהיו מחדלי חקירה.

לעניין חלופת המעצר, העורר טוען כי אם לא תיתקבל טענתו בדבר העדרן של ראיות לכאורה, יש לשקול את שיחרורו ממעצרו.

בשלב השני נבחנות החלופות הקונקרטיות המוצעות ומידת התאמתן למאפייני הנאשם ולטיב הסיכון הנשקף ממנו ([בש"פ 1595/17](http://www.nevo.co.il/case/22303570) מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 23 (23.3.2017); בש"פ 1913/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.3.2018)).

...

אכן מדובר במקרה לא שגרתי, אך אין מנוס ממעצר העורר עד תום משפטו זאת מפאת הסיכון שנשקף ממנו.

על כן, נראה לי כי יש לבחור בדרך שהיא "הרע במיעוטו" – חרף התשובה השלילית של שירות המבחן – באופן שתינתן האפשרות לשירות המבחן או חסות הנוער להציע חלופת מעצר מתאימה לעורר.

העורר טען כי הוא נחקר ארוכות בידי השב"כ וכי במשך תשעה ימים מיום מעצרו נימנע ממנו להפגש עם עו"ד, אך למרות זאת שיתף פעולה באופן מלא בחקירותיו; כי העובדה שכל חקירותיו היו ללא מפגש עם עו"ד יש בה כדי להשפיע על המשקל שיש ליתן לחקירותיו ולאמירותיו במסגרתן, אותן כינה כ"מוגזמות" וכ"ניפוח של דברים" וכי לא בכדי לא הוגש בגינן כתב אישום; כי ההחלטה מושא הערר התבססה בעיקר על חקירותיו ללא עו"ד, וכי מלבדן אין ראיות נוספות שקושרות אותו למיוחס לו; כי הוא פעל כחוליה מקשרת בלבד, אין לו גישה לנשק כלל (מלבד הנשק שאסף בשטחים הצבאיים), ואינו מעורה בעולם העבריינות; כי בית משפט קמא לא בחן לעומק את טענתו באשר לאכיפה הבררנית בעיניינו; כי חלקו בפרשה דל באופן משמעותי ביחס לנאשמים האחרים; כי באישום הרביעי הוא שימש כ"בלדר" נשק בלבד עבור אדם נוסף, שנגדו לא הוגש כתב אישום; וכי אין זה הוגן שרצונו לנהל את התיק ישפיע על שיחרורו לחלופת מעצר.

על כך מעידה גם העובדה שהמאשימה לא מצאה להעמיד לדין את העורר עצמו על מעשים נוספים בהם הודה, בהעדר תוספת ראייתית להודאתו.

...

אומר בקצרה כי על אף הטענות הרבות שהועלו על ידי ב"כ העורר, דין הערר להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה.

ביום הגשת הבקשה, 26.4.2018 הוריתי על שיחרורו של הנאשם למעצר בית מלא, טרם קבלת תסקיר, לנוכח גילו הצעיר, העדר עבר פלילי והתרשמות חיובית ממנו וממשפחתו.

ראיות טיעונים לעונש במסגרת ראיות לעונש, שמעתי את הגב' מירי סטריש, עובדת סוציאלית ביחידת ההתמכרויות במבשרת ציון, אשר מכירה את הנאשם על רקע הטיפול שעבר ביחידה.

יצוין כי קטאמין (Ketamine) הוא למעשה תרופה המיועדת בעיקר להרדמת בהמות, והיא נכללת ברשימת החומרים הפסיכוטרופיים שבפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981 ורק לאחרונה, בשנת 2018, נכלל בתוספת לפקודת הסמים (ר': קובץ התקנות 7953, ד' באדר התשע"ח, 19.2.2018).

...

בהקשר זה ראו את הדברים הבאים שנאמרו ברע"פ 4042/17 גלמן נ' מ"י (מיום 7.3.2018) בפסקה 14: "... בהקשר זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי: 'אין בעובדה שמדובר ב'סמים חדשים' כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר שהוטל על המערער...' , וזאת בהתחשב בנזקים הכבדים של סמים מן הסוג שעל ייבואם והחזקתם הורשע המבקש – מסבים למשתמשים בהם." נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לפי סעיף 40ט' לחוק העונשין – בין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש לשקול את אלה, לעניין קביעת המתחם: מדובר בעבירה מתוכננת שבוצעה בתחכום יחסי, מתוך כוונה להסתיר את הבאת הסם באמצעות הסוואתו בבקבוקונים "תמימים" שהונחו בין חפצים אישיים בחבילה שמוענה לאמו של הנאשם; הנאשם ביצע את העבירה כבגיר, הגם שהוא בתחילת חייו הבוגרים ובוודאי שידע, לנוכח האופן שבו הוסלקו הסמים, כי מדובר בעבירה ובמעשה פסול; הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהתמכרותו לסמים ברור וכך גם הסתבכותו במעשה זה, שלא כוון כלפי אחרים אלא כלפי שימושו האישי; התמכרותו היא שהביאה את הנאשם לביצוע המעשה.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 450 שעות שירות לתועלת הציבור (של"ץ), שתבוצענה בפיקוח שירות המבחן על-פי תוכנית שיכין השירות ויגישה לבית המשפט בתוך 30 יום.

אני מוצאת כי האמרות מהימנות ביותר, בעוד שההכחשה הגורפת במשפט עוררה קושי רב. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו, כי גם אם יעדיף בית המשפט את הודעות המתלוננת על פני עדותה, עדיין לא ניתן יהיה להרשיע את הנאשם, בשל העידר חזוק כנדרש על פי סעיף 10א לפקודת הראיות.

בפועל, הציגה התביעה חיזוקים רבים ובעלי משקל לגבי מרבית האישומים, בדמות ראיות חיצוניות לאימרות המתלוננת, לרבות שקרי הנאשם, וזאת מעבר לתוספות מאמתות רבות בגוף גירסתה שלה.

כך, המתלוננת עיגנה כל אחד מן האירועים בזמן, על פי אירועים הזכורים לה, כדוגמת: ליל חתונת אחיו של הנאשם, מועדי ההתייצבות של הנאשם כאסיר משוחרר ברהט, ליל יום האהבה, וכו'.

...

לא למותר לציין כי בחקירותיו ת/5,7 עומת עם תלונתה ועם טענתה אודות החבלה בפניה, והשיב כי היה בכלא, אך מיד שינה גרסה וטען שהוא מתבלבל אבל בכל מקרה "לא היה ולא נברא". סיכומו של דבר, עדות הנאשם היתה רצופה שקרים, סתירות ופירכות, שאינם מאפשרים לתת בו אמון, ומהווים חיזוק משמעותי לאמרות המתלוננת.

לאחר בחינה, אני סבורה כי טענה זו מקורה בחוסר דיוק, שכן המתלוננת מעולם לא טענה שהלכה לרופא ביום 23.2.21, בשל תקיפתה בידי הנאשם.

נוכח כל האמור, אני מרשיעה את הנאשם בכל העבירות שבכתב האישום.

כפי שכבר היזדמן לי לסכם ולקבוע – "'הדיעה הרווחת בפסיקה הנה כי בשלב המעצר עד תום ההליכים, אין צורך לעסוק בשאלת קיומה של ראייה תומכת (סיוע או חזוק) מקום שזו האחרונה נידרשת' (ראו דברי השופטת ד' ברלינר בבש"פ 7317/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 13 (11.9.2006)). לצידה של גישה זו, קיימת גישה אחרת: גישת המחמירים. לפי גישה זו, מן הדין לבדוק את התקיימותה של דרישה לתוספת ראייתית – סיוע, חזוק או דבר-מה נוסף – אשר חלה במשפטו של הנאשם, במסגרת הדיון במעצרו עד תום ההליכים כחלק מהבדיקה של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 250, 251ה-ו (1990); בש"פ 2626/91 מדינת ישראל נ' אלמליח, פ"ד מה(3) 614, 615 (1991); וכן בש"פ 4301/13 בלטי נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (14.7.2013); בש"פ 493/22 מדינת ישראל נ' חסין, פסקה 16 (6.2.2022)).

מנגד, העידר וודאות באשר לקיומו של חזוק, דבר-מה נוסף או סיוע, כאשר אלו נדרשים על פי הדין, יהווה נתון שתומך בשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר במסגרת המבחן המקובל של "מקבילית הכוחות" (ראו: בש"פ 6722/15 ניג'ם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.10.2015))" (ראו: בש"פ 2544/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (2.4.2023) (להלן: בש"פ 2544/23)).

מחזקה זו נגזר הכלל כי במקרים דוגמאת זה שלפניי, כאשר כתב אישום, המאומת בראיות לכאורה, מייחס לנאשם בגיר עבירה שמעמידתו בחזקת מסוכן כאמור בסעיפים 21(א)(1)(ג) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים, השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים, להעבירו למעצר בפקוח אלקטרוני מחוץ לכותלי הכלא או לחלופה אחרת, היא לא "למה לא?", אלא "למה כן?" (ראו: פסקה 19 להחלטתי בבש"פ 250/21 מדינת ישראל נ' פרוך (31.1.2021), והאסמכתאות שם).

...

כפי שאראה מיד, הפעלתו של מבחן זה מוליכה למסקנה חד-משמעית ובלתי מסויגת התומכת במעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליך העיקרי.

מסקנה זו מתחייבת לנוכח חומרתן של עבירות הנשק, אשר מיוחסות לעורר, לבדן.

הערר נדחה אפוא.