עת שבוחן בית המשפט האם לעצור אדם עד תום ההליכים או לשחררו ממעצר, ולו בתנאים מגבילים, נידרש הוא, כאמור, לנתונים הרלוואנטיים לאותו מקרה ואין הוא יכול לעמוס על כתפי הנאשם הערכות כלליות ואקסיומות הנובעות מהיותו תושב האיזור.
אנו מודעות לכך [שהעוררת] אינה אזרחית המדינה ולכן אינה זכאית לזכויותיה הבסיסיות ביותר כמו ביטוח לאומי וביטוח בריאות, אך [העוררת] היא קורבן למקרה חמור ביותר של סחר בבני אדם והיתעללות סדיסטית אשר הביאו אותה למצבה הקשה ואנו מאמינות שעלינו לתת [לעוררת] את המענה המלא המגיע לה ככל אשה אשר נקלעת למעגל הקשה של הזנות והסמים.
...
לאחר עיון ובחינה מגיע אני למסקנה שחרף המשוכה הגבוהה הניצבת בפני העוררת, מתקיימות בענייננו אותן נסיבות חריגות המאפשרות את שליחתה למרכז הטיפול הסגור:
א) ראשית, ובהתאם להלכת קונדוס, לא נראה כי בפני העוררת עומדת אפשרות אמיתית של החזרה לאזור, אגב ניהול משפטה, נוכח הנסיבות בהן עזבה אותו.
מכלול נסיבות זה מוביל למסקנה כי הצבת העוררת בחלופת מעצר במוסד הטיפולי "אופק נשי" תפחית מהמסוכנות הנשקפת ממנה באופן משמעותי, ובהתאם לעקרון הפגיעה המינימלית אין להורות על מעצרה עד לתום ההליכים מאחורי סורג ובריח, אלא על הצבתה בחלופה זו, וזאת בתנאים הבאים:
א) העוררת תשהה במסגרת סגורה ב"אופק נשי" ברח' הגיבורים 88 חיפה, ע"פ תנאי המקום, ולא תעזוב את המקום, אלא באישור כדין.
תוצאה
סוף דבר אני מקבל את הערר, מבטל את החלטת בית המשפט קמא ומורה על חלופת מעצר כאמור בפסקה 13 לעיל.
