הלכה היא, כי ככלל, מתן רשות לערור תנתן במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית נכבדה בעלת השלכות רוחב, וכאשר עסקינן בדיני המעצרים – שעניינם שלילת הזכות לחירות – גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת.
ואולם, למרות האמור ההלכה היא כי בנסיבות מתאימות, ניתן יהיה להורות על שיחרור לחלופת מעצר גם נאשמים בעבירות אלו, ובילבד שיימצא כי בכוחה של חלופת המעצר המוצעת לאיין חשש זה (בש"פ 5396/18 ברכה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.7.2018); בש"פ 8585/15 בן לולו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (23.12.2015); בש"פ 5978/18 מדינת ישראל נ' מאיר בן סבח שבו, פסקה 12 (26.7.2018); בש"פ 3702/15 ברק נ' מדינת ישראל (3.6.2015)).
עוד יצוין, כי במהלך הדיון בעל פה, ויום למחרת הדיון בכתב, הגישה המשיבה בקשה להרחבת המותב הדן בתיק, על מנת לקיים דיון עיקרוני בסוגיה, האם, בעבירות הכוללות סמים מסוכנים מסוג קאנבוס, הכלל הוא שיחרור לחלופת מעצר, במקום מעצר עד תום ההליכים המשפטיים (לשאלה העקרונית ראו בש"פ 8640/20 סבאח אבו קרינאת נ' מדינת ישראל, פסקות 11-7 (23.12.2020)).
...
ודוק, אף אם סבר בית המשפט המחוזי כי החלטת בית משפט השלום אינה מבוססת דיה, וכי ניתנה על בסיס מסד נתונים חסר, הרי שלמצער היה מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר, ולא לשלול באופן גורף כל אפשרות של שחרור לחלופת מעצר במקרה זה.
יוער, כי לא נעלם מעיניי כי בסופו של דבר לא נתבקש, וממילא לא הוגש, תסקיר מעצר בעניינו של המבקש.
ואולם מכאן ועד למסקנה כי אותן הצדקות, משכנעות לטעמי, העומדות מאחורי הכלל לפיו במקרה הרגיל יש לעצור עד תום ההליכים סוחרי סמים 'קשים', גם מצדיקות כעניין שבשגרה החזקה מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות גם סוחרי סמים 'קלים', אין דעתי מגעת.
מכל מקום, בין אם תתקבל גישתי בעניין זה ובין אם לאו, המקרה דנן הוא מקרה 'קל', בו יש לקבל את הערר גם כך וגם כך.
סוף דבר, דין הבקשה להתקבל, ובהמשך לכך מתקבל הערר אף הוא.
