לדעת הסניגור, עבירת התקיפה בכתב האישום, שתוקנה לתקיפה סתם, שקולה ל"זוטי דברים", ולמעשה ההגדרה הנכונה של תקיפה זו הייתה צריכה להיות "היתגוששות בין השניים". לא היו חבלות, לא הייתה הזקקות לטפול רפואי, כך שמדובר, לטענת הסניגור, בתקיפה ברף הנמוך ביותר.
עוד ציין בית משפט קמא, שהערך החברתי שניפגע בעבירות האיומים של המשיב כלפי המתלוננת, הנו: זכותו של אדם לכבוד, תוך שמירה על שלוות הנפש שלו ואוטונומיית הפרט שלו.
כמו כן, ידעה המתלוננת לספר שבשעתו היא אכן פחדה מן המשיב, אך כיום אין היא פוחדת ממנו, ואף ניסתה לחדש אִתו את הקשר בהיותו במעצר בית, אך המשיב לא הסכים לנוכח תנאי השיחרור בערובה.
בנוסף, הפניתה הסנגורית, לנזק שניגרם למשיב נוכח השהייה הממושכת במעצר בית, ולחובות הכספיים הגבוהים שצבר בתקופה זו, ומכאן שעונש מאסר, גם אם בעבודות שירות, צפוי לגרום לפגיעה במשיב.
...
נוכח האמור לעיל, סבורים אנו, שגזר דינו של בית משפט קמא, שהסתפק בענישה צופה פני עתיד, אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון ההלימה.
למעשה, ראוי היה להטיל על המשיב עונש מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה של מספר חודשים במסגרת מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא, ואולם, בהתחשב בגילו הצעיר של המשיב, העדר הרשעות קודמות (זולת עבירת היעדרות מן השירות), התקופה הארוכה בה שהה המשיב במעצר בית מלא (כמחצית השנה) ובמעצר בית חלקי (כשנה נוספת), המחלה הקשה ממנה סובלת אמו, קשייו הכלכליים שהחמירו עקב התקופה הממושכת של מעצר הבית, הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן באופן שנחסך זמן שיפוטי ונחסכה עדות המתלוננת, נטילת האחריות והחרטה שהביע, וכן בהתחשב בכך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הגענו לכלל מסקנה שראוי להטיל על המשיב עונש מאסר לתקופה של 5 (חמישה) חודשים אותו יוכל לרצות על דרך עבודות שירות כעולה מחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים חלקית את ערעור המדינה ומטילים על המשיב 5 (חמישה) חודשי מאסר שאותם ירצה המשיב בעבודות שירות בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות מיום 12.9.18.
