טענה זו נדונה בבש"פ 4829/14 פלוני נ' מדינת ישראל (8.7.2014) (להלן: עניין פלוני) ונדחתה על ידי השופט י' עמית, תוך קריאה למחוקק "להבהיר את נוסחו המנדטורי של סעיף 17(ד) רישא".
נקבע בעיניין פלוני, כי:
"אכן, נוסחו של סעיף 17(ד) הוא מנדאטורי, כביכול בית משפט חייב לשחרר את החשוד אם לא ניתנה הצהרת תובע. אולם, פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 17(ד) רישא מחייבת לבחון אם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושל שבוש הליכי משפט גם אם נסתיימה החקירה. שאם לא כן, עלולה להווצר תוצאה בלתי הגיונית בעליל, לפיה עבריין מסוכן עלול להשתחרר אך ורק מן הטעם שהחקירה הסתיימה אך משום מה לא ניתנה הצהרת תובע. עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכים המנויות בסעיפים 13 ו-21 לחוק המעצרים טבועות אינהרנטית בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ואין באמור בסעיף זה כדי לאיין עילות אלה. בדומה, ולמרות שסעיף 17(ד) לחוק אינו מזכיר במפורש קיומה של חלופת מעצר, ברי כי רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר ב'שלב הדמדומים' של סעיף 17(ד), המגשר בין שלב סיום החקירה, כאשר העצור בחזקת חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים לבין מועד הגשת כתב האישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים של נאשם לפי סעיף 21 לחוק המעצרים" (שם, בפיסקה 3, וראו דיון נרחב בסוגיה זו בב"ש (נצ') 1419/99 זיתוני נ' משטרת ישראל – תחנת טבריה (13.10.1999)).
...
השופט א' שהם:
השאלה המונחת לפתחנו במסגרת ערר זה היא: האם סמכות הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), לצורך גישור בין תום החקירה ועד להגשת כתב האישום, חלה גם על שחרור בערובה ל"מעצר בית", לפי סעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים?
מאחר ששאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה, החלטנו ליתן למבקש, בהסכמת המשיבה, רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך יקרא המבקש משלב זה ואילך: העורר.
לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערר, ככל שהדבר נוגע לשאלה העקרונית שהונחה לפתחנו.
