שחרור ממעצר בעבירות רכוש והתפרצות

בגזרי הדין שניתנו בעיניינה של רניה ביום 17.11.2019 ובעניינו של מוחמד ביום 27.11.2019, בהם אומץ ההסדר העונשי המוצע, צוין על ידי בית משפט השלום כי כתב האישום בעיניינם תוקן "באופן משמעותי לקולא, וזאת לדברי המאשימה לאור קושי ראייתי ממשי אשר נבע בין היתר מגירסתו המתפתחת והמשתנה של השותף לבצוע עבירה." בית משפט השלום ציין בנוסף כי רניה (ילידת שנת 1983, נשואה ואם לשלושה), נטולת עבר פלילי, ומוחמד (יליד 1979) הנו בעל הרשעות קודמות בעבירות של רכוש, התפרצות וקשירת קשר, ואולם מדובר בעבר ישן, כאשר ההרשעה האחרונה משנת 2008 ועבירות הרכוש הנן משנת 2005.

נוכח קשיים אותם פירט המשיב ביכולת היסתגלותו לתנאי "מעצר בית" ממושכים, לאחר ששוחרר ממעצר בכלא, הומלץ כי במידה שיוטל על המשיב מאסר בפועל "הדבר יתבצע במיתקן המספק שירות ברה"ן, במידה שיזדקק לכך". מדו"ח ועדת האיבחון מיום 20.5.2019 צוין כי ככלל, היכולת ההסתגלותית של המשיב הנה ברמת תיפקוד גבוהה, והועדה שללה את טענת אמו של המשיב, כי אינו מזהה מצבים שיש בהם סיכון ואשר דורשים יכולת חשיבה והפעלת שיקול דעת מתאים, וכי הוא עלול להיגרר ולהיות חשוף לניצול.

...

נוכח נסיבות אלה הגענו לכלל דעה כי העונש שהוטל על המשיב חריג בקולתו, ואינו משקף צורכי ענישה, וכי יש מקום להתערב בו, הגם שכדרכה של ערכאת ערעור לא ימוצה הדין.

באשר לסוגיית הפיצוי, הלכה היא כי בהשתת פיצוי לנפגע העבירה בית המשפט אינו בוחן את יכולתו של הפוגע-עבריין, אלא מתמקד בעניינו של נפגע העבירה ובנזק שנגרם לו. על רקע זה, נפסק כי מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מהווה שיקול רלוונטי בעת השתת הפיצוי (ראו, למשל: ע"פ 3991/18 פלוני נגד מדינת ישראל (15.1.20)), ועל כן גם בעניין זה יש לקבל את ערעור המדינה – אם כי בהתחשב באותו כלל של אי-מיצוי הדין על-ידי ערכאת הערעור.

נוכח האמור מתקבל הערעור, באופן בו מוטלים על המשיב 10 חודשי מאסר לנשיאה בפועל בניכוי תקופת מעצרו.

כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים או תפילה לשם ביצוע עבירה (לפי סעיף 406 (ב') לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [להלן: חוק העונשין]); היזק לרכוש בזדון (לפי סעיף 452 לחוק העונשין); גניבה (לפי סעיף 384 לחוק העונשין); החזקת אגרופן או סכין שלא כדין (לפי סעיף 186 (א') לחוק העונשין).

היתייחס לכך כב' השופט י' עמית בפרשת מסארוה: "כשלעצמי, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת, לא קמה עילת מעצר. יש בגישה זו כדי לעודד בעקיפין ריבוי עבירות, שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב"'מכה" הראשונה.

שירות המבחן יגיש תסקיר כאמור, תוך היתייחסות לאפשרות שיחרורו למעצר בתנאי פקוח אלקטרוני.

...

הנה כי-כן, המעט שניתן לומר הוא כי מדובר בראיות בעוצמה מספקת, אף אם הן נסיבתיות, שכן התמונה העולה מלמדת כי הן בעוצמה כזו, המובילה למסקנה ברורה בדבר סיכוי סביר להרשעה, ובהיעדר הסבר חלופי הגיוני שעשוי להתקבל בסופו של ההליך הפלילי (בש"פ 127/22 מדינת ישראל נ' עיסא הייב, פסקה 9 וההפניות שם (6.2.2022)).

כבית משפט קמא, אף אני סבור כי השילוב של המעשה ושל העושה מקים מסוכנות.

סיכום על יסוד כל האמור, הערר נדחה, למעט באשר להזמנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

לטענת העורר עבירת רכוש יחידה המיוחסת לו אינה מקימה עילת מעצר של מסוכנות לבטחון הציבור; העבירה נימצאת ברף הנמוך, נעדרת כל תיחכום, ערכה מיזערי וללא כל התארגנות; תנאי השיחרור שנקבעו אינם מידתיים, ויש לאזן בין יכולתו הכלכלית של העורר לבין הסכנה הצפויה משחרורו; אין בידי העורר להציע מפקחים למעצר בית מלא, אלא לחלופה פחות הרמטית בבית אמו לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות השאלה במחלוקת הינה קיומה של עילה.

אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה.

...

לטענת העורר עבירת רכוש יחידה המיוחסת לו אינה מקימה עילת מעצר של מסוכנות לביטחון הציבור; העבירה נמצאת ברף הנמוך, נעדרת כל תחכום, ערכה מזערי וללא כל התארגנות; תנאי השחרור שנקבעו אינם מידתיים, ויש לאזן בין יכולתו הכלכלית של העורר לבין הסכנה הצפויה משחרורו; אין בידי העורר להציע מפקחים למעצר בית מלא, אלא לחלופה פחות הרמטית בבית אמו לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות השאלה במחלוקת הנה קיומה של עילה.

על כן, לעת זו הערר נדחה; ככל ותוך 30 ימים מהיום לא תגויס הערובה, יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר ויהיה מקום לשקול שנית.

לדבריו, המדובר בעבירות רכוש של התפרצות לבתי עסק ולא לדירות, ומשכך, עבירות אלה אינן ברף "חומרה במיוחד" כהגדרתו.

בעיניינו של המשיב, תסקירי המעצר אינם חיוביים, וזאת בלשון המעטה, ושרות המבחן אינו בא בהמלצה על שיחרורו ממעצר.

על כך יש להוסיף, כאמור, את עברו הפלילי המכביד ועונש המאסר התלוי ועומד נגדו בעת ביצוע העבירות מושא כתב האישום של בקשה זו. בנסיבות האמורות, כאשר ביום 10.10.2023 נקבע מועד לשמיעת סיכומים, נראה כי נכון לקבל את הבקשה ולהורות על הארכת המעצר המבוקשת.

...

דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, מיום 11.10.2023 או עד למתן פסק בדין ב-ת"פ 28133-01-23 בבית משפט השלום בכפר סבא, לפי המוקדם.

מכתב האישום שהוגש נגד המשיב במקביל לבקשת המעצר, מיוחסות לו עבירות של התפרצות לבית מגורים בצוותא, לפי סעיפים 406(ב) ו-29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה בצוותא, לפי סעיפים 384 ו-29(א) לחוק העונשין; הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

עוד הורה בית המשפט העליון בהלכה ותיקה זו, שלא שונתה ושעליה חזרו בתי המשפט פעם אחר פעם לאורך השנים בערכאות השונות, כי "אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו – לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה" (ההדגשות הוספו).

כבר נפסק לא אחת שבהיעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, אין מקום להעניק היזדמנות נוספת למי שהפר את אמונו של בית המשפט [בש"פ 6156/17 מדינת ישראל נ' חסדאי, פסקה 6 (6.8.2017)] שכן – "אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עדוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר" בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.2.2000).

...

במצב דברים זה אף לא ברורה קביעת בית משפט קמא כי יש בתקופת המעצר בה היה נתון המשיב בחודש האחרון כדי להרתיעו, בפרט כאשר תסקיר המעצר מהתיק המקביל, שהוגש אך בחודש ספטמבר האחרון, אינו תומך במסקנה זו. השני, האמון שנתן בית משפט קמא במי שאינו ראוי לאמון.

נוכח כל אחד מהנימוקים בנפרד, ובוודאי בהצטברם, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד.

בהינתן כל האמור, מצאתי כי דין הערר להתקבל ואני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.