שחרור ממעצר בגין יידוי אבנים על חיילים: היבטים משפטיים

טענתה האחרת, והעיקרית, של המדינה, כפי שנטענה בפירוט רב על-פה, נוסחה בהודעת הערר בכתב לאמור: "אף אם נכון הדבר כי בנסיבות מסוימות יש להבדיל בין פעולה מאורגנת ומתוכננת לבין התלהטות רוחות חד פעמית, תטען העוררת כי בנסיבות המקרה כאשר נזרק בקבוק תבערה דולק לעבר רכב נוסע, ובכך שהמשיב התכוון לפגוע ללא אבחנה בקרבן מקרב אוכלוסיה שלמה, יש לראות בנסיבות הבירה ומהותה משום סיכון לשלום הציבור ובטחונו המחייב מעצרו של המשיב". בטיעוניה על-פה הדגישה הגב' ליבוביץ, כי אין המדינה טוענת ששיקול פסול של חוסר שוויון בפני החוק הדריך את בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

נסיבות ותנאים אלה משתנים הם מעניין לעניין וממקרה למקרה, ואשר-על-כן ישקול השופט, ויחזור וישקול בכל עניין ובכל מקרה, באיזו מידה יש בהם, בנסיבות ובתנאים אלה, כדי להפחית מהסכנה לשלום הציבור ולבטחונו עד כדי אפשרות שיחרורו של הנאשם ממעצרו עד תום ההליכים.

בתוך סערת התרגשות זו יידו תושבי הסביבה אבנים על מכוניות של ערבים שנסעו בכביש.

מתוך חומר הראיות עולה, לכאורה (והדבר יתברר סופית בעת הדיון המשפטי), כי בתוך כך מילא המשיב בנזין בבקבוק, בתחנת דלק שבמקום, הצית אותו ועמד לזרוק אותו על מכונית ערבית, אך מתוך חשש שמא יפגע במכונית יהודית, זרק את הבקבוק מעבר לנתיב נסיעת המכוניות, בשולי הכביש שממול.

אמנם כן, יש להניח, לכאורה, כי סערת הרוחות בעקבות הרצח של החייל אבי סספורטס ז"ל שימשה גורם עיקרי למעשה זריקת בקבוק התבערה המיוחס למשיב.

שילטון החוק משמעויות רבות לו. בפן אחד דנו זה עתה, ומן הראוי להוסיף דברים אחרים בפן אחר של עקרון זה. היבט נוסף של שמירה על עיקרון שילטון החוק הוא כיבודם של אלה, שהחוק הטיל עליהם לפרש את החוק וליישמו.

...

עיינתי וחזרתי ועיינתי בחומר שלפני ובטענותיהם של בי-כוחם המלומדים של בעלי הדין, ובאתי למסקנה, שבכך שגה השופט המלומד.

וכבר נאמר על כך בפסיקתו של בית-משפט זה (בג"צ 433/87, 494, 548 בעמ' 610): "החלטה שיפוטית אינה מחוסנת בפני ביקורת. אולם חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת לבו של בעל דין לכך, שאת הכרעותיו של בית-משפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל הדין ובין אם היא לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך, שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת עניינית ותתייחס לתוכנם של דברים ולא תיפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים. סיכומו של דבר, אין רבותא בכיבודו של שלטון החוק ובקבלת מרותו, כאשר זוכים בהתדיינות ובית המשפט מקבל עמדתך; המבחן לקבלת מרותו של הדין, לגילוי היתנהגות סובלנית ולטיפוח יחסי כבוד לערכי המשפט, הוא בעת שדעתו של המבקר איננה מתקבלת". השופט מצוה לידון דין אמת לאמיתו (סנהדרין, ז, א[א]), לפי "מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין" (בית הבחירה, כתובות, נא,ב[ב]).

על-פי הנימוקים המפורטים לעיל בדבר החשש לשלום הציבור ולביטחונו אם יתהלך המשיב חופשי, חשש שנובע מעצם המעשה המיוחס לעורר ושלא פג בגלל נסיבה כלשהי, אני מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בפניי בקשה לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר, ולהחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום ולפיה המשיבים יהיו עצורים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

עוד הוסיף בא-כוח העוררת, כי בית המשפט המחוזי טעה משלא ייחס את המשקל הראוי לעברם הפלילי של המשיבים: המשיב 2 נדון ל5- שנות מאסר בפועל בגין השלכת בקבוק תבערה, ואילו המשיב 1 הורשע בעבר בשתי עבירות של יידוי אבנים, וכן בעבירה של פגיעה בחייל.

בית המשפט המחוזי קבע בנימוקי החלטתו, כי המסוכנות בעיניינם של המשיבים אינה כה גבוהה עד כי היא מחייבת את מעצרם עד תום ההליכים, וכי מבחינה זו, ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעי חלופי: "העוררים ביצעו עבירה מתוחכמת, אולם כתב האישום מחזיק עבירות לגבי ארוע אחד בלבד, כאשר אין לחובתם הרשעות קודמות כלשהן, לגבי עבירות רכוש או סמים. גליון הרשעות הקודמות מתייחס אך לעבירות בטחוניות, עליהן הורשעו בבית הדין הצבאי בחברון. המדובר במעשים מלפני שנים ובהחלט ניתן לומר כי עברם - מההיבט הרלוואנטי לענייננו, דהיינו: מבחינת המסוכנות - איננו מכביד". אף אני סבורה כי למרות שהמשיבים כבר הוכיחו בהתנהגותם כי אינם שומרי חוק, הרי מדובר בעבירות מסוג אחר, שביצעו המשיבים בהיותם צעירים.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינו של הערר להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע בנימוקי החלטתו, כי המסוכנות בעניינם של המשיבים אינה כה גבוהה עד כי היא מחייבת את מעצרם עד תום ההליכים, וכי מבחינה זו, ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעי חלופי: "העוררים ביצעו עבירה מתוחכמת, אולם כתב האישום מחזיק עבירות לגבי אירוע אחד בלבד, כאשר אין לחובתם הרשעות קודמות כלשהן, לגבי עבירות רכוש או סמים. גליון הרשעות הקודמות מתייחס אך לעבירות בטחוניות, עליהן הורשעו בבית הדין הצבאי בחברון. המדובר במעשים מלפני שנים ובהחלט ניתן לומר כי עברם - מההיבט הרלוונטי לענייננו, דהיינו: מבחינת המסוכנות - איננו מכביד". אף אני סבורה כי למרות שהמשיבים כבר הוכיחו בהתנהגותם כי אינם שומרי חוק, הרי מדובר בעבירות מסוג אחר, שביצעו המשיבים בהיותם צעירים.

אמנם אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופייה של העבירה ואף נכון הדבר כי בוצעה פריצה "מקצועית" המצביעה על מסוכנות לכאורית, אך בנסיבות העניין החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה. מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית.

בנסיבות אלה, אינני רואה יסוד להתערב בהחלטה והערר נדחה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"פ 13977-07-12 רשות המיסים, היחידה המשפטית איזור מרכז ותיקים מיוחדים נ' לטין ואח' ת"פ 3868-06-10 מדינת ישראל נ' לטין בפני כבוד השופט שמאי בקר המאשימה מדינת ישראל – רשות המסים ע"י עו"ד אורן בר-עוז הנאשמים 1. יוסי לטין 2. עטה אור תשתיות בע"מ ע"י עוה"ד ממון ושקד גזר דין

רוצה לומר, שלא לחינם סטתה המדינה ממדיניות הענישה שלה, לא בכדי הסכימה למיתחם ענישה שיכול גם להתחיל בענישה ללא מאסר, לולא מאפייניו החריגים ויוצאי הדופן, במיוחד בהיבט הנפשי והתפקודי, של יוסי לטין.

תהום פעורה בין מי שמוציא ומביא, יוזם ומוליך שולל, ובעיקר – משלשל כספים לכיסיו, לבין אחרון החיילים, במקרה דנא – פיון ממש, אשר נבחר בקפידה לשמש בתפקיד זה, כאשר כל לקויותיו וחסרונותיו – אך כמעלות ויתרונות ייחשבו בעיני מפעיליו.

סכיזופרנים ופראנואידים, וחולים אחרים, מה"ליין" החביב כל כך על אותם נבלים ה"מגייסים" אותם לשורותיהם, יש להם את המודעות, את ההבנה, ביחס לעונשים הצפויים להם? אינני מזלזל בהרתעה, כערך, ובכלל; אולם ההרתעה במקרים כגון דא, צריכה ליפול בחלקם של המגייסים, של הציניקנים הקרימינליים, שליבם כאבן, שעה שהם בוחרים להם את "קופיהם" (בלשונם) האומללים, בכדי לבצע עבירות שעשרות מליוני שקלים בצדן, ובטובם הם "זורקים בננה" לאותם האומללים; אותם יש להרתיע, בהם צריך להכות, למען יראו וייראו.

הקנס יקוזז מ – 350,000 השקלים שהופקדו במסגרת שיחרורו של הנאשם ממעצרו, והיתר יוחזר למפקידי הסכום; על הנאשמת 2, חברה שאינה פעילה עוד, אני מטיל קנס כספי סמלי, כפי עתירת התביעה, בסך של 1000 ₪, שישולם תוך 90 יום.

...

מבלי לעיין בכתב האישום משנת 2006, אני סבור כי לא יהא זה הימור מרחיק לכת להניח, כי גם באותה פרשה, כמו במקרה דנא, היה לטין, מי שמתואר כ"חייל", הדורש הפעלה יומיומית, עד כדי כך שאפילו להתרחץ הוא מקבל "פקודה" ממיטיבתו, הגב' אברג'יל – אך כסות לפועלם של אחרים.

אני סבור אפוא, כי יש להקל עם יוסי לטין.

אשר על כן, נוכח האמור לעיל, כאשר ראיתי לנגד עיניי את הסכומים האסטרונומים שהועלמו מקופת המדינה, מחד גיסא, אך ידעתי כי את רוב רובו (לשון המעטה) – לא ראה לטין, אף לא נהנה ממנו; לנוכח עברו הפלילי הזניח של לטין; לאור הודייתו והחסכון הרב בזמן תביעתי ושיפוטי כאחד; נוכח למעלה משלושה חודשי מעצר קשים, ולאחריהם – עוד כששה חודשי מעצר בית, ללא כל הפרה; כאשר נסיבות חייו הטראגיות משחקות תפקיד משמעותי, והגורם להן – קשור קשר ישיר לשירותו הצבאי כלוחם בסיירת גולני; שעה ששיני הוריו הישישים של לטין קהו נוכח הבוסר שאכל בנם, והמשפחה כולה נענשת בעונש קשה בגין המעשים המתוארים בכתב האישום; נוכח מצבו הרפואי הקשה מאוד של לטין, הן בגוף אך בעיקר בנפש, כשלענין זה קשר ישיר ל"גיוסו" למשימה העבריינית, ולניצול חולשתו; כאשר הממונה על עבודות השירות שילחו מעל פניו; אני גוזר על הנאשם 1, יוסי לטין את העונשים הבאים: 3.5 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו 18.6.12 עד יום 2.10.12.

בעת הפינוי יידו המתקהלים, והמבקש בתוכם, אבנים בשוטרים ובחיילים ופרצו עימותים אלימים בין המתקהלים לשוטרים שחלקם נפגע מהאבנים שהושלכו לעברם מן ההמון וחלקם אף פונה לקבלת טפול רפואי בבית-החולים.

ביום 19.6.06 הרשיע בית-משפט השלום (כבוד הנשיא א' כהן) את המבקש, על-פי הודאתו בעבירות שיחוסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 26.10.06 גזר עליו עונש של חודשיים מאסר בנכוי הימים בהם היה עצור וכן מאסר על-תנאי של 6 חודשים והתנאי הוא שלא יעבור, תוך תקופה של שנתיים מיום שיחרורו, עבירה של היתפרעות או תקיפת שוטר, לרבות ניסיון, ויורשע בגינה.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

בית המשפט איננו מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן ולפני מתן העונש עליו לשקול שיקולים נוספים מלבד האנטרס האישי של העבריין, כגון היבטים של שלום הציבור והצורך להגן על שלוחיו הפועלים בשם החוק.

...

מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בכל מקרה, אילו היה ננקט צעד פיקודי חריף כלפי המג"ד, ניתן היה להיתחשב בו לענין העונש, אך לא לענין סוג העבירות שבהן יש להאשים את המג"ד והחייל במקרה זה. במישור המשפטי טוענים העותרים כי הבקורת השיפוטית על החלטות ראש תביעה בענין העמדה לדין היא בדרך כלל צרה, אולם כאשר מדובר בשיקולי אינטרס צבורי הכרוך בהעמדה לדין, להבדיל מהפן הראייתי הקשור בכך, קיימת נכונות גדולה יותר להתערבות שיפוטית בהחלטת הרשות המוסמכת.

הפעילות המבצעית היתה קשה בשל התפרעויות אלימות של תושבי המקום, אשר כללו ידוי אבנים לעבר חיילים, חסימת כבישים, והפרות סדר שונות.

על פי התשובה, הפצ"ר שקל להעמיד לדין את המג"ד והחייל על עבירת היתעללות (סעיף 65 לחוק השיפוט הצבאי); או חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות (סעיף 72 לחוק שיפוט הצבאי); או עבירת שימוש בלתי חוקי בנשק (סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי) – ולא שלל מראש את האפשרות להאשים את השניים בכל אחת מעבירות אלה.

כאשר המג"ד פנה ואמר לו "נלך לצד, ונירה בו גומי" ולאחר מכן חזר ואמר לו "תידרוך כדור", ובמהלך דברים אלה אף הקים את העצור ממקום מושבו והוליכו לעבר הג'יפ, ואחז בו כשהוא במצב של עמידה, רק טבעי הדבר כי החייל הבין אמירות אלה כהוראה ממפקדו, ואף ענה "יש לי כבר כדור בקנה". לאורך כל שלבי האירוע לא קיבל החייל מהמג"ד כל איתות בתנועה, במבט עין, או ברמז אחר כי כוונתו למילות הפחדה גרידא, להבדיל מפקודה ממשית לפעול.

זהו פער עמוק בין נורמה האמורה לשקף הפרה מהותית של חובת כיבוד זכויותיו של עצור המוחזק במשמורת הצבא על הכשל המוסרי-ערכי הנילווה להפרה זו, לבין סעיף אשמה המגדיר הפרה זו ככשל פיקודי-מערכתי, שהיבט ההפרה הערכית-מוסרית שבו נחזה כעניין נלווה בלבד.

מבין החיילים שהועמדו לדין שם, 12 הורשעו בכל העבירות שיוחסו להן, או בחלקן, מרביתם בהסדרי טיעון, ובעקבות כך הם נדונו לתקופות מאסר משמעותיות, להורדה בדרגה ושיחרור מן הצבא בשל היתנהגות שלילית.

...

סבורני, בכל הכבוד ליצירתיות, כי אילו הלכנו בדרך זו היינו אך "מגלגלים את הכדור למגרש אחר", ודוחים את הקץ, ואין מקום לכך.

סוף דבר בכוונת מכוון איננו מכריעים אופרטיבית באשר לעבירה שבה ינקוט הפרקליט הצבאי הראשי בכתב האישום, ושאינה עבירה של התנהגות בלתי הולמת.

כאן המקום להדגיש כי יתכן שאף מבחינת המשיבים 3 ו-4 –העמדתם לדין בגין הפרה של אותו סעיף בחש"צ, שיש בו יסודות אתיים דומיננטיים (של התנהגות באופן שאינו הולם את דרגת המפקד, או את מעמדו בצבא) עלולה להיות לרועץ בסופו של דבר.