שחרור מין על תנאי: הגבלות וסיכונים

הסמכות להוציא צו פקוח מותנית בקבלת הערכת מסוכנות, ובכך שהתברר לבית המשפט כי "רמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה". דיון בהוצאת צו פקוח כאמור מיתקיים על פי יוזמת בית המשפט, או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, או בכל מקרה לגבי מי שהורשע בעבירת מין בקטין; הדיון מיתקיים בסמוך לאחר מתן גזר הדין, ואם עבריין המין נידון למאסר בפועל, בסמוך לפני שיחרורו מהמאסר.

סעיף 10, המגדיר את העיקרון הכללי בדבר הפיקוח והמעקב, קובע כי הצוים לפי החוק יוצאו "במטרה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירת מין נוספת", וכי הדבר ייעשה אך "במידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו"; סעיף 12, המסמיך את בית המשפט להוציא צו פקוח, מתנה את הוצאת הצוו בקבלת הערכת מסוכנות, ובקיום דיון בענין; סעיף 13(ב), שעניינו תנאי הפיקוח והמעקב שבית המשפט רשאי לקובעם בצו הפיקוח, מורה כי הדבר ייעשה רק לאחר קבלת המלצה של יחידת הפיקוח, ורק אם בית המשפט "סבר שקיים קשר בין המיגבלה הקבועה בתנאים, לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת"; סעיף 13(ג) מורה שתנאי פקוח לפי סעיף 13(ב) ייקבעו "בהיתחשב ברמת הסיכון הנשקפת מעבריין המין לבצוע עבירת מין נוספת"; ומוסיף: "ואולם לא יורה בית המשפט על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה". סעיף 18, אשר מאפשר לבית המשפט להעניק לקצין הפיקוח סמכויות שונות, קובע שסמכויות אלה יהיו נתונות לו "כדי למנוע ביצוע עבירת מין נוספת", ומורה כי "קצין פקוח יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה במידה הדרושה כדי למלא אחרי תנאי הפיקוח והמעקב, ותוך הגנה מירבית על פרטיותו של עבריין המין". הוראות אלה, בהכללה, מבטאות את דרישת המידתיות הנלוות לשימוש בסמכות הוצאת צוי פקוח וקביעת אופי ההגבלות במסגרתם.

בה בעת, גם בנסיבות אלה, על בית המשפט להקפיד היטב כי צו הפיקוח, על התנאים שהוא מטיל על עבריין המין, יעמוד במיגבלות המידתיות; כי האמצעים שהוא מטיל יהיו מכוונים אך ורק להגשמת מטרת הפיקוח, להגן על הציבור מפני עבירות מין חוזרות, ולא לתכליות אחרות; כי הוא אינו מטיל אמצעים פוגעניים העולים על הנידרש; וכי הוא מאזן איזון מידתי ראוי בין האנטרס הצבורי להגן על הציבור מפני הישנות עבירות מין על ידי העבריין, לבין זכויות היסוד של האדם, אשר נשא את עונשו על עבירות שביצע, וזכאי, ככל שניתן, לפתוח דף חדש בחייו.

...

על רקע האמור, נפנה לפרטי המקרה שבפנינו.

סוף דבר צו הפיקוח בעניינו של העורר עומד בדרישות האיזונים המתחייבים מכח החוק, ואין מקום להתערב בתנאים ובמגבלות שנקבעו בו, כמו גם במשך תקופת תוקפו.

הערר נדחה.

על המערער בע"פ 6163/10 (להלן: ר.ח.) הושתו 18 חודשי שהות במעון נעול בנכוי ימי מעצרו; שישה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שר.ח. לא יעבור במשך שנתיים לאחר תום שהותו במעון נעול עבירת מין וכן פיצוי לטובת המתלונן בסך של 20,000 ש"ח. על המערער בע"פ 6226/10 (להלן: נ.א.) הושתו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרו; שישה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שנ.א. לא יעבור במשך שנתיים מיום שיחרורו ממאסר עבירת מין וכן פיצוי לטובת נפגע העבירה בסך של 20,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום המתוקן ביום 10.7.2008 בשעה 11:00 לערך, המערערים והמתלונן שהו יחד עם אנשים נוספים בבריכה שהותקנה באחד הבתים בשכונת מגוריהם.

עם מעצרו בגין העבירה שבנידון שהה המערער במעצר בית ושמר על התנאים המגבילים.

בין גורמי הסיכון מנה שירות המבחן את הגורמים הבאים: תחושות מודחקות של המערער שאינן פתורות; גירושי הוריו של המערער; קשר בלתי רציף עם אמו; טעויות חשיבה; הערכה עצמית נמוכה; ביצוע עבירה נוספת בהוסטל; נטילת אחריות חלקית לבצוע העבירה; קושי בגילוי אמפטיה ברמה הרגשית כלפי הקורבן; צמצמום חלקו בעובדות כתב האישום; רקע משפחתי מורכב שיצר תחושת חוסר אונים וכעס; בחירה בקורבן חלש והתעלמות מהתנגדות נפגע העבירה.

...

לא בלי היסוס הגעתי לכלל מסקנה כי מוטב להותיר את המערער במעון בו הוא שוהה מאז ננקטו נגדו הליכי המעצר, זאת הן מההיבט של קידום הליך שיקומו, אך יותר מכך בשל המגבלות האובייקטיביות הנוגעות למצוקת מקומות במעון נעול המתאים לנאשמים-קטינים הנמנים על המגזר אליו משתייכים המערערים.

באשר לפיצוי שהושת על המערערים, לא נעלם מעייני הקושי הכלכלי הנטען של משפחות המערערים, אולם סבורני כי לא ניתן להתעלם מצרכיו המיוחדים של המתלונן ומשכך איני סבור כי יהא זה ראוי להמתין לתשלום הפיצוי עד למועד בו ישתלבו המערערים במעגל העבודה.

סבורני כי הדרך הראויה להתמודד עם הקושי הכלכלי הנטען הוא לפנות למרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, להציג לפניו את מלוא הנתונים הצריכים לעניין ולנסות להגיע להסדר בדבר פריסת תשלומים.

חוק ההגנה על הציבור מצטרף לשני חוקים נוספים שעניינם בעברייני מין "ביום שאחרי" שחרורם מבית הכלא והם: חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, התשס"א-2001, וחוק מיגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס"ה-2004 (על שלושת החוקים ראו דנה פוגץ׳ "'ביום שאחרי' – גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית – מענישה בלבד לפיקוח ומניעה" הפרקליט נא 139 (2011); לימור עציוני וטליה קלצקי "תופעת הפדופיליה וחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין" עלי משפט ט 239 (2011)).

למימוש דרישת ה"התאמה האישית", הוצע מנגנון בן ארבעה רבדים כדלקמן: הראשון – ביסוס תנאי הפיקוח על החומר המקצועי ועל נסיבות המקרה; השני – מידת הפגיעה בחירות העבריין לאור תנאי הפיקוח; השלישי – הלימות הפגיעה של כל אחת מהמגבלות בחירות העבריין ביחס לסיכון הציבור הנובע ממסוכנותו; הרביעי – האם התנאי מגשים את מטרת ההגנה על הציבור באופן שאינו פוגע יתר על המידה בזכויות עבריין המין (בש"פ 9220/10, בפיסקה 9 להחלטתו של השופט נ' הנדל; בש"פ 6566/11, בפיסקה 4 להחלטתו של השופט נ' הנדל).

האם הערכות המסוכנות התגלו בדיעבד כקולעות? מה אחוז המפוקחים שהפרו את תנאי הפיקוח? האם ניתן "לפלח" את התוצאות בהתאמה למידת מסוכנותם של עברייני המין על פי הערכת המסוכנות? האם יש להבחין בין פדופילים לבין עברייני מין אחרים? האם יש מיגבלות שהתבררו כלא אפקטיביות כלל או שתועלתן זניחה ושולית לעומת מידת פגיעתן? ועוד שאלות רבות כגון דא (לשאלות אלה ואחרות, ראו: חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי" הפרקליט נא 205 (2011)).

...

ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור או החוק), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה י' אלרון) בת"פ 5006-12 מיום 20.10.2012, בגדרה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה להאריך בשמונה עשר חודשים את צו הפיקוח שהוטל על העורר מכוח החוק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אם כי לא אכחד כי עניינו של העורר הוא גבולי.

טענה זו איננה מקובלת עליי.

סופו של דבר, שהערר נדחה.

במהלך אשפוזו האחרון, בתקופה שבין נובמבר 2008 לבין פברואר 2009, לא היו סימנים של היתלקחות פסיכוטית או התנהגויות חריגות כולל היתנהגות מינית חריגה והעורר השתחרר במצב של הפוגה ממחלתו והועבר להוסטל לאחר שעבר תהליך שקומי חוץ מוסדי שהוגדר כמוצלח.

מעבר לכך טענה המשיבה כי פרשת התביעה עתידה להסתיים ביום 12.10.2009 וגם בשל כך הפגיעה בעורר אם לא יוסרו התנאים המגבילים אינה כה חמורה הואיל וההליך בעיניינו של העורר לא צפוי להימשך עוד זמן רב. לבסוף, טענה המשיבה כי שיחרורו של העורר ללא פקוח וללא כל לווי אינו הולם את העבירה בה הואשם ויהיה בו לאיין את כל ההחלטות של בית המשפט שניתנו עד כה בעיניינו של העורר.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הסרת התנאים המגבילים ומתן אפשרות לעורר לעבוד בחלוקת עלוני פירסום כאשר מדובר בעבודה מחוץ לגבולות מקום מסודר, תוך הסתובבות ברחובות, מייצרת היזדמנות להגברת הסיכון שבגללו הוטלו ההגבלות על העורר.

...

מקובלת עלי עמדת המשיבה כי על אף שבעת זו המשיב נוטל טיפול תרופתי באופן קבוע ומסודר, הרי שנוכח האמור בתסקיר ובחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה אין זה מן הנמנע שהעורר יחליט בשנית כי הטיפול התרופתי אינו לרוחו ויפסיק אותו על דעת עצמו, ואז בהיעדר פיקוח אין כל ערובה לכך שהעורר לא ישוב על מעשים דומים לאלו שבגינם הוא הועמד לדין ואף חמורים מהם.

אכן, המשפט בעניינו של העורר אינו צפוי להימשך עוד זמן רב נוכח המועד הקרוב לסיום פרשת התביעה, ומשכך מקובלת עליי עמדת המשיבה כי הפגיעה בעורר אינה כה קשה בשים לב למהות התנאים המגבילים המאפשרים לעורר לצאת מבית אחותו.

אשר על כן, הערר נדחה.

במסגרת הערכת המסוכנות השנייה, מסר העורר למעריך המסוכנות שמאז שיחרורו חש כי העוררות המינית חזרה וכי הוא מחפש שוב להתחכך כאשר הוא נחשף לנשים ברחובות ובתחבורה הציבורית.

השנייה מפרטת רשימת תנאים שניתן להטיל על עבריין מין על פי סעיף 13(ב) לחוק.

זאת בכפוף לאמת המידה המופיעה בסעיף 13(ב) ביחס לכל אחד מהתנאים: "אם סבר שקיים קשר בין המיגבלה הקבועה בתנאים לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת". בנוסף למבחן הקשר בין המיגבלה לסיכון האמור, על בית המשפט לבחון את העניין בזהירות מבעד לעקרון המידתיות: "ואולם לא יורה בית המשפט על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה" (סעיף 13(ג) לחוק ההגנה על הציבור).

...

סמכותו של בית המשפט להטיל תנאי המגביל את העורר - עבריין מין מורשע - לנוע באמצעות תחבורה ציבורית אך ורק בלוויית מלווה בגיר, במסגרת צו פיקוח ומעקב על פי סעיף 23(2) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור), היא השאלה הראשונה הניצבת לפניי בערר זה. לחלופין, היה ויקבע שקיימת סמכות כזו, האם נפלה טעות משפטית בקביעת המגבלה במקרה דנא.

התוצאה היא כי תכלית החוק תומכת בפרשנות הלשונית של סעיף 13(ב)(5), לפיה תחבורה ציבורית היא בגדר "מקומות מסוימים" לגביהם קיים חשש מפני ביצוע חוזר של עבירות מין.

בשקלול כל הנתונים, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, פרט לעניין אחד.

הערר מתקבל באופן חלקי כאמור.