השוטר סמ"ר אורי מוהני, אשר עיכב את המערער בבריכה, לא זכר את פרטי הארוע מחמת חלוף הזמן, אך בדו"ח המעצר שנערך על-ידו כתב כי תגובתו של המערער לדברים שיוחסו לו על-ידי הקטינים הייתה: "זו טעות בזיהוי זה לא אני". החוקר שגבה את הודעות המערער, רס"ר תמיר אלבוכר, לא זכר את נסיבות גביית ההודעות, והעיד כי אינו נוהג להבטיח לנחקרים דברים שאינם בסמכותו, כמו שיחרור ממעצר, וכי הוא נוהג לרשום בהודעות את דברי הנחקרים.
מטעמים אלו, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי טענת האליבי אינה מצליחה להקים ספק סביר מול עדויות עדי הראיה.
...
לא זו אף זו, משהעיד ש' כי מי שהיה בבריכה ביום 12.3.09 הוא אותו אדם שביצע בו, ב-ש' עצמו, מעשה מגונה ביום 5.3.09, ומשנתחוור (כמוסכם על המאשימה וכעולה מזיכויו של המערער בגין האירוע הראשון) כי המערער שהה בחו"ל ביום 5.3.09, אין מנוס מהמסקנה כי להודאתו של המערער אין משקל ראייתי מפליל; ולא ניתן לשלול שהודה במעשים שלא ביצע, בין כתוצאה מלחצים חיצוניים ובין כתוצאה מלחצים פנימיים בשל תנאי מעצרו.
התוצאה
ממכלול הטעמים האמורים, הגענו לכלל מסקנה, בשונה מבית-משפט קמא, לפיה אשמתו של המערער לא הוכחה מעבר לספק סביר.
משכך, מתקבל הערעור והמערער מזוכה מהעבירה של מעשה מגונה שבה הורשע, וכפועל יוצא – מבוטל גזר-הדין.