המשיב 2 טען, כי על רקע האמור ולאור גזר דין ראשון שניתן לגבי אחד הסוחרים מעזה, שנידון ל-5 חודשי מאסר בפועל, קנס וחילוט בגין נסיון להברחת כבלי נחושת, הוא סבר שסיום התיק בקנס גבוה והסתפקות בימי מעצרו של המבקש, היא תוצאה טובה למבקש; אשר עדיפה על פני נסיון לשחררו למעצר בית שיארך זמן רב, ושגם לאחריו סכויי ההרשעה בעבירות המירמה והפרת חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, גבוהים.
...
בנוסף, טען ב"כ המבקש, כי מאז שהמבקש יצר עמו קשר חלף זמן רב עד לאיתור תיק החקירה, שבסופו של דבר נמצא גנוז במחסן במשטרת נתיבות; וכי לאחר שקיבל את התיק, פעל ללא לאות כדי לנסות להגיע להסכמה עם המשיבה, אך פניותיו נענו בשלילה.
לטענת ב"כ המבקש, המבקש הוחזק במשך 36 ימים במעצר, נחקר ע"י חוקרי שב"כ בתנאים קשים, כשהוא סובל מכאבי בטן ממושכים, תוך אי מתן טיפול רפואי הולם, ושלילת זכותו החוקתית לייעוץ משפטי במהלך כל התקופה; כשבסופו של דבר החשדות נגדו, אשר שימשו בסיס להארכת מעצרו, הופרכו לחלוטין, ולמרות זאת הוא לא שוחרר ממעצרו והתיק הועבר לטיפול הפרקליטות.
כעולה מהוראות סעיף 23 לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, תשע"ו-2016, "דין וחשבון, החלטה, חוות דעת וכל מסמך אחר שהכינו הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, וכן הודעה שהתקבלה בידי הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או משמעתי, למעט במשפט פלילי בשל מסירת עדות שקר"; כך שלא היה מקום לצרף לבקשה את החלטת הנציב, ובכל מקרה החלטתו אינה מחייבת בית משפט זה, לא כל שכן בהליך זה.
נוכח כל האמור, ומעבר לכך שפסק דינו של המבקש ניתן בהתאם להודאתו ולהסדר טיעון שהוצג בפני בית המשפט קמא, הרי שגם עיון בחומר החקירה מעלה כי פסק הדין מבוסס וכי הסדר הטיעון הביא להקלה בדינו של המבקש.
על כן, כאמור, אני סבורה כי סיכויי הערעור קלושים, ולא מצאתי כי ייגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מדחיית בקשתו.
על כן, ובשים לב לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, בקשתו של המבקש להארכת מועד לערער, נדחית.
