צוין, כי מישפחת המנוח אינה מגיעה לבית המשפט, מתוך תפיסה של עצמם כחלשים וחסרי יכולת השפעה אל מול המערכת והממסד; הם הביעו תיסכול, חוסר אונים ואוזלת יד נוכח ניסוח כתב האישום- העובדה שהנאשם הואשם בעבירת הריגה ולא ברצח, שיחרורו למעצר בית, ותחושתם שאנשים נוספים היו מעורבים בארוע אך לא הובאו לדין.
...
ב"כ הנאשם טען כי מדובר בתיק לא פשוט, בו עלו קשיים רבים בראיות שהביאו לדחיות רבות לצורך נסיון גישור בין הצדדים, ובסופו של דבר הנאשם הורשע על סמך ראיות נסיבתיות; כאשר גם היום רב הנסתר על הגלוי, ולא ידוע מה בדיוק קרה באירוע בשיג, ובין היתר לא ידוע האם היו מעורבים נוספים, האם הנאשם הוא המבצע העיקרי, מבצע בצוותא עם אחרים "או לא בכלל". לטענתו, העדר ידיעה בנוגע לנסיבות המדויקות של האירוע, ואין זה משנה מה הסיבה להעדר הידיעה, אינו יכול להוות נסיבה לחומרא.
על כן, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם למעשים שביצע הנאשם נע בין 13 ל-18 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית הכוללת פיצוי משמעותי למשפחת המנוח.
זאת ועוד, אני סבורה כי בענייננו, יש לתת משקל לשיקולי הרתעת הרבים והיחיד, זאת הן לאור התעצמותה הקשה של התופעה של יישוב סכסוכים באמצעים אלימים, תוך שימוש בנשק קר, שזמינותו לכל גבוהה; והן לאור "ההצדקה" הניתנת במגזרים מסוימים לאלימות חסרת כל רסן, בנימוק של "כבוד המשפחה". כאמור, על בית המשפט לתרום תרומתו בנסיון למגר, או לפחות לצמצם תופעות בזויות אלו, שתוצאותיהן טראגיות ובלתי הפיכות, כבענייננו.
לאחר שקלול כל הנסיבות שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש להעמיד את עונש המאסר שיוטל על הנאשם בסמוך לאמצע המתחם שנקבע.
לאור כל האמור לעיל, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:
מאסר בפועל למשך 16 שנים.
