שחרור לחשוד בסדרת עבירות אינוס

במסגרת אישום זה מיוחסות לעורר עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ומעשה סדום בנסיבות אינוס לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (מספר עבירות).

העורר מוסיף וטוען כי גם לאחר מועד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 27.8.2015 לא חל כל שינוי נסיבות שבכוחו להצדיק את השמתו במעצר בשלב זה. בעקרו של דבר, העורר מתבסס על פסיקתו של בית משפט זה ביחס לכך שברגיל יש לאפשר לחשוד שלא היה עצור לפני הגשת כתב האישום נגדו להגיע לדיון בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים מבלי שיחול שינוי במצב שיחרורו (בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (20.10.2009) (להלן: עניין קוניוף)).

המדינה מצדה סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומדגישה בהקשר זה את מסוכנותו הרבה של העורר, אשר מואשם בסדרה של מעשים המלמדים על פריצת גבולות ואלימות כלפי נשים מוכרות וזרות כאחת.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות.

אשר על כן, דין הערר להידחות.

במסגרת הכרעת הדין, הורשע המערער – בגין שמונה אישומים שונים – בעבירה של אינוס בת מישפחה שהיא קטינה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) (ריבוי עבירות); מעשה סדום בבת מישפחה שהיא קטינה לפי סעיף 351(א) לחוק (ריבוי עבירות); גרם מעשה סדום בבת מישפחה שהיא קטינה לפי סעיף 351(א) יחד עם סעיף 350 לחוק (ריבוי עבירות); מעשה מגונה בבת מישפחה שהיא קטינה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק (ריבוי עבירות); גרם מעשה מגונה בבת מישפחה שהיא קטינה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 350 לחוק (ריבוי עבירות); איומים לפי סעיף 192 לחוק (ריבוי עבירות); ותקיפת קטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) לחוק (ריבוי עבירות).

במסגרת גזר הדין, הושתו על המערער עונש מאסר בפועל של 28 שנים, החל ממעצרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, והמערער לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שיחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק, או עבירת אלימות מסוג פשע; מאסר על תנאי למשך שישה חודשים, והמערער לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שיחרורו עבירת אלימות מסוג עוון, לרבות איומים; ופצוי לשתי בנותיו (להלן: המתלוננות), של 200,000 ש"ח לכל אחת מהן.

האימה מפני המערער הייתה כה משתקת, עד כי החשיפה התאפשרה רק לאחר שהמערער עזב את הבית, ובנסיבות שבהן חשדה א' שאחותה הקטנה נפגעה אף היא על ידי המערער.

בית המשפט המשיך וקבע, כי בנסיבות העניין יש לקבוע מיתחם עונש נפרד בנוגע לסדרת המעשים שבוצעו בכל אחת מהמתלוננות.

...

בית המשפט מצא את המתלוננות מהימנות ואת גרסאותיהן אמינות, על אף טענות המערער בדבר מערכת היחסים הסבוכה והקשה בין בני המשפחה – ובפרט בינו לבין ט' – כמניע האמיתי להגשת התלונה.

נוכח כל האמור, שוכנעתי כי אין כל הצדקה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון במדיניות הענישה הנוהגת במקרים הדומים למקרה דנן, סבורני – לא בלי התלבטות – כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשו של המערער.

סוף דבר, מבלי להקל כהוא זה מחומרתם של מעשיו המזוויעים והמרושעים של המערער ומהנזק הבלתי הפיך שגרם לשתי בנותיו, סבורני כי נוכח עקרון אחידות הענישה יש להקל הקלת מה בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ולהעמידו על 25 שנים, וכך אציע לחבריי לעשות.

בתאריך ה- 14.7.2013, לאחר שנחקר ושוחרר בגין החשדות לבצוע עבירות המין בבתו החורגת, נשוא בקשת ההסגרה, עזב המשיב את בריטניה לישראל ומאז לא שב אליה.

כפי שעולה מהמפורט לעיל, בגין כל עבירה מאלה המיוחסות למשיב קבוע עונש של 14 שנות מאסר, כך שגם בהנחה שימצא כי הראיות באשר לעבירת האינוס חלשות יותר (ואיני סבור כך), עדיין עומדת נגד המשיב סדרה של עבירות מין חמורות שבוצעו לאורך שנים כאשר בצדה של כל עבירה מאלו מצוי עונש הזהה לעונש עבירת האינוס, שבה מיקד ב"כ המשיב את טעונו.

...

לאור כל האמור ביקש להורות על שחרורו של המשיב: "בתנאים רכים יותר מזה ולקבל את דבריו בכל הנוגע לרף הראייתי לשאלת החדירה מזה". דיון והכרעה בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי הרף הראייתי הלכאורי הנדרש כדי לבסס בקשת מעצר לצורך הסגרה נמוך יותר מזה שקבוע לצורך הליך מעצר עד לתום ההליכים, שאינו קשור לבקשת הסגרה (ראו בש"פ 3381/11 צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: ענין צבטקוביץ) (11.5.2011) ובש"פ 6488/10 היועץ המשפטי נ' פרקופץ (7.9.2010)).

בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי נגד אברג'יל (30.1.2009), התייחס בית המשפט לדברים כך: "המסקנה העולה מניתוח זה היא כי מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט( גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו (בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 20.5.07 (השופט לוי) (להלן - ענין פרצוב)); בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פד"י מה(1) 1, 7-8 (1990); ענין אנטר, שם). (להתפתחות הפסיקה בארה"ב בנושא זה השוו ספרו של Bassiouni, שם, עמ' 692-7; כן ראו CRS Report for Congress, Extradition To and From the U.S: Overview of the Law and Recent Treaties, AUG 3, 2007 המדגיש בעמ' crs-21 את חריגות השחרור ממעצר בהליכי הסגרה בארה"ב) (ההדגשות אינן במקור –ג'.ק.)". בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי עילת המעצר בגין החשש להימלטות מתקיימת בצידן של עילות מעצר נוספות הנובעות מהמסוכנות הנשקפת ממנו לפגיעה מינית בקטינים בסביבתו.

לסיכום, אני מורה על קבלת ערר המדינה ודחיית עררו של המשיב.

את הרשעתו בעבירת הדחה בעדות, סמך בית המשפט המחוזי הנכבד, בין השאר, על עדות החברה, לפיה המשיך המבקש ליצור קשר עם המתלוננת לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ואף הורה לה למסור לפרקליטות כי שיקרה בהודעותיה; על פלט שיחות שהראה כי המבקש היתקשר למתלוננת פעמים רבות לאחר הגשת כתב האישום; ועל עדותה של המתלוננת, לפיה המבקש יצר קשר עימה ובקש שהיא תפעל לשחרורו מהכלא.

במסגרת סדרה של הודעות שהגיש המבקש בחודשים שלאחר הגשת הבקשה המקורית, צירף המבקש את הראיות הבאות: תצהיר של המתלוננת מתאריך 29.5.2014, ובו היא מצביעה ששיקרה בהודעותיה במישטרה מתוך כעס על המבקש שתקף אותה, וכי קיימה יחסי מין עמו "בהסכמה מלאה"; תימלול חקירתה של המתלוננת באזהרה בחשד למתן הודעה כוזבת מתאריך 29.10.2013, במסגרתה אמרה ששיקרה בהודעותיה (ובה בעת טענה שכל מה שסיפרה בהודעות הוא אמת וכי היא מפחדת מהמבקש, אשר איים עליה); תצהיר של גב' צ. ב. מתאריך 14.02.2018, דודתו של המבקש, אשר טוענת ש"זמן מה" לאחר מעצרו של המבקש, המתלוננת התוודתה בפניה כי המבקש לא אנס אותה; תצהיר מתאריך 29.5.2018, של גב' ל. מ., אשר הקשר שלה למבקש ולמתלוננת איננו ברור, ובו נימסר שהמתלוננת התוודתה בפניה כי: "גרמה לכך שאדם חף מפשע מצוי במאסר"; בדיקת פוליגראף שביצעה המתלוננת בתאריך 01.06.2014, אשר לשיטתו של המבקש יש בה כדי לזכותו; תצהיר של אם המתלוננת, מתאריך 14.07.2014, בו פירטה כי המתלוננת זומנה "להרבה חקירות והיה לה לחץ במישטרה"; ותימלול שתי שיחות בין המתלוננת לבין הפרקליטה המטפלת בתיק, אשר לא פורט באיזה תאריך נערכו, במסגרתן המתלוננת טענה כי שיקרה בהודעותיה למישטרה וביקשה לבטל את התלונה נגד המבקש.

בהקשר זה, הסניגוריה טוענת, כי המבקש זכה לייצוג "מקצועי ואיכותי", אשר בעניינינו, בא לידי ביטוי בתוצאה החיובית של הליך העירעור – זכוי המבקש מאחת מעבירות האינוס וקיצור עונשו בשל כך. עוד נימסר, כי המבקש לא העלה "בזמן אמת" כל טענה בפני הסניגוריה הציבורית כנגד הייצוג שניתן לו, או כל טענה כנגד בא-כוחו, ובפרט לגבי: "'ראיות מזכות" עלומות' שיש להציגן בפני בית המשפט".

...

כפי שטענה המשיבה, תקנה 4(א) לתקנות, מצווה כי בקשה למשפט חוזר תוגש תוך 90 יום "מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9(א) לחוק". משהגעתי למסקנה כי הראיות, אשר הוגשו ממילא אינן מבססות עילה לקיומו של משפט חוזר, אינני נדרש להכריע האם בקשת המבקש הוגשה כאן בזמן.

ביחס לכשל בייצוג שטען המבקש כנגד סנגורו הציבורי בדיון הערעור – לא שוכנעתי כי הטענה מבוססת מבחינה עובדתית.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

בנוסף על מעשי האלימות המתוארים לעיל, כתב האישום מייחס לעורר גם סדרה של תקיפות מיניות שביצע במתלוננת.

כך, בין היתר, מיוחסות לעורר מספר עבירות אינוס שעה שבעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית, תוך שהוא מאיים לפגוע בה ובבנותיהם.

כן צוין כי המתלוננת נימצאת בהליך בירור רפואי בחשד למחלה קשה.

בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, בית משפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו אלא אם נוכח כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור". בהתאם לכך על בית המשפט לבחון בכל מקרה, בהתאם לנסיבותיו, האם קיימת חלופת מעצר שתפיג את מסוכנותו של הנאשם (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.5.2005); בש"פ 3150/15 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.2015), להלן: ענין פלוני).

...

אשר על כן הערר נדחה.