במסגרת זאת, בתום הדיון בבקשה השלישית להארכת מעצר העורר, הורה בית המשפט (השופט ע' פוגלמן), בהסכמת הצדדים, על הארכת מעצרו בכפוף להגשת תסקיר מעצר משלים בעיניינו, ולאפשרות כי יגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו – תוך שהובהר כי "אין באמור משום נקיטת עמדה בשאלת השיחרור לחלופה" (בש"פ 175/21 מדינת ישראל נ' פלוני (13.1.2021)).
בנסיבות אלו, איני רואה כל טעם להורות על עריכת תסקיר מעצר משלים בעיניינו של העורר, ואף איני סבור כי יש בחלוף הזמן כדי להטיות את הכף לעבר שיחרור העורר לחלופת מעצר או להורות על מעצרו באיזוק אלקטרוני.
...
זאת, בשים לב לתסקירי המעצר השליליים שניתנו בעניינו של העורר, אשר בגדרם העריך שירות המבחן כי קיים "סיכון גבוה להישנות ביצוע עבירות דומות" שיוחסו לו.
העורר הגיש תחילה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (השופטת ע' ברון), אולם במהלך הדיון חזר בו מטענותיו והערר נדחה (בש"פ 2293/20 פלוני נ' מדינת ישראל (31.3.2020)).
לאחר שעיינתי בערר ובבקשת המדינה, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המדינה להארכת מעצרו של העורר להתקבל; ואילו דין הערר להידחות.
למעשה, דומה כי ההפך הוא הנכון: מתסקירי המעצר המשלימים ומהחלטת בית המשפט המחוזי באשר לשחרור באי כוחו הקודמים של העורר מייצוג, מתגבשת תמונה שלפיה ככל שחלף הזמן התחדדה המסקנה כי נשקפת מהעורר מסוכנות משמעותית יותר, אשר באה לידי ביטוי באיומים כלפי המתלוננות ובאי כוחו – באופן הממחיש אף את החשש להישנות עבירות מצידו.
אשר על כן, הערר נדחה, ואילו בקשת המדינה להארכת מעצרו כאמור בפסקה 1 לעיל – מתקבלת.
