שחרור חשוד שב"ח עקב אי שיתופו בדיון

ביום 24.4.14 הוסכם על הקלה בתנאי השיחרור ושהיית הנאשם במעצר בית לילי בלבד.

כן נימסר כי כנגד הנאשם מיתנהל הליך בגין אי תשלום ואי דיווח למע"מ ולמס הכנסה מהתקופה בה ניהל עסק עצמאי.

בדיון שהתקיים ביום 8.3.15 הורה בית המשפט על קבלת תסקיר משלים של שירות המבחן לנוכח נזקקות טיפולית העולה מהתסקיר ונכונות הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן.

בת.פ.(שלום כ"ס) 1599-04-12 מד"י נ' ענאבוסי ואח' צרף הנאשם 3 כתבי אישום והורשע בשתי עבירות הסעת שב"חים ובעבירות תעבורה נוספות וכן בעבירת החזקת נכס חשוד כגנוב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

...

בהתחשב בכך שזוהי הרשעתו הראשונה של הנאשם בעבירה על חוק הכניסה לישראל, ושעברו הפלילי אינו מכביד, ובשים לב להגבלות החירות של מעצר בית מלא למשך חודשיים ומעצר בית חלקי לתקופה ממושכת, אני סבורה כי הענישה הראויה בתיק זה הינה במאסר בתקופה הבינונית של המתחם.

לפיכך אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: ששה חודשי מאסר בפועל.

אני גוזרת על הנאשם קנס בסך 5,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

עוד הפנה סניגורו דאז של המערער בעיניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1441/14 האבט חמיס נ' מדינת ישראל, (09/12/14), שם עמדה לדיון הסוגיה של הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים לגבי עבירת שב"ח, כשמידת החומרה המיוחסת לעבירת שב"ח לצרכי פרנסה לא הצדיקה הטלת מאסר בפועל למשך תקופה כזו.

בית משפט קמא הפנה לגזר הדין שניתן בעיניינו של המערער בעבירה הקודמת (ת"פ (מחוזי חיפה) 179-10-10) וממנו עולה, שבאותו מקרה המערער, בצוותא עם אחר, פגע פגיעות קשות וחמורות בשלושה בני אדם על רקע חשדו כי אחד מהם הוציא את דיבת אחותו רעה.

לדעת המערער, שגה בית משפט קמא משהפעיל את עונש המאסר המותנה, ולא האריך אותו, וכן לא נתן בית משפט קמא משקל לעובדה שבעברו של המערער הרשעה אחת בלבד משנת 2010, ומאותה תקופה ואילך, ואף מאז שיחרורו מן הכלא בשנת 2013, לא עבר כל עבירה זולת העבירה נשוא ערעור זה. לטענת המערער שגה בית משפט קמא משלא ראה בחלוף הזמן בין ביצוע העבירה שהקימה את התנאי, לבין מועד מתן גזר הדין, כתקופה מספקת (7 שנים), כדי ללמוד על הפוטנציאל השיקומי של המערער שבעת ביצוע העבירה היה בן 20 וכיום הוא בן 27.

מה גם, שבית משפט קמא היה ער לנסיבות חייו הקשות של המערער, והסביבה בה גדל, נסיבות שעמדו בבסיס הקושי שהיה לו לשתף פעולה במסגרת הטיפולית שהוצעה לו. על כל אלה מוסיף הסניגור וטוען בערעורו, שתסקיר שירות המבחן הוא בגדר המלצה בלבד, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב בדבר אימוץ או אי-אימוץ התסקיר המוגש.

נעיר, כי טענתו של המערער לפיה הטלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים באופן כוללני, לגבי 4 העבירות בהן הורשע בת"פ 179-10-10, ללא הבחנה בין העבירה הקלה יותר לעומת העבירות החמורות יותר, יכול והיה מקום להעלותה אילו היה מוגש על ידי המערער, בשעתו, ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי ב- ת"פ 179-10-10, ואולם, הדבר לא נעשה, ולפיכך איננו מביעים עמדה כלשהיא בסוגיה זו שמבחינתנו אינה עומדת על הפרק, הואיל וממילא ערכאת העירעור לגבי גזר דינו של בית המשפט המחוזי היא בית המשפט העליון ולא ערכאתנו אנו.

...

הסנגור המלומד הפנה את תשומת לבנו בין היתר, לרע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל (12/02/01), בנוגע לצורך להתאים את תקופת המאסר הכוללת לעבירות בהן מורשע הנאשם, ולערוך התאמה ראויה בין תקופת המאסר המותנה לאורך תקופת המאסר בפועל המוטלת על נאשם, על מנת שלא ייווצר מצב שעבירה נוספת, קלה יחסית, עלולה להפעיל את המאסר המותנה, וכתוצאה מכך יהא על הנאשם לרצות עונש מאסר ממושך בפועל.

הסנגור אף טען, שתסקירי שירות המבחן הינם אמצעי העומד לרשות בית המשפט, אך אין התסקיר בבחינת חזות הכול, וההכרעה באשר לנאשם נתונה בסופו של דבר בידי בית המשפט, ולפי שיקול דעתו של בית המשפט.

על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים.

להשלמת התמונה יש לציין, כי שותפו של הנאשם לעבירה, מר ליאור אלבו, נדון בנפרד ובמסגרת הסדר טיעון (במסגרתו צרף תיקים נוספים), לעונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 10,000 ₪ [ת"פ 37427-03-16].

הנאשם וחברו החזיקו כמות גדולה של קאנבוס, בנסיבות המעוררות חשד של-ממש לקירבת העבירה למעשי הפצה, כשמדובר כמובן בעבירה מתוכננת, וכשפוטנציאל הנזק שנימנע עקב לכידת הסם הוא גדול.

הנאשם שוחרר מצה"ל לאחר שירות חלקי, על-רקע קשיים נפשיים והסתגלותיים, ועבד בעבודות מזדמנות עד שהקים מכבסה, ממנה פרנס את משפחתו.

לחובת הנאשם הרשעה יחידה משנת 2015, בגין הלנה והעסקת שב"ח. הנאשם פנה לשימוש בסמים בשנת 2015, לצורך אלחוש עצמי נגד לחצי עבודה וכאבים ברגלו.

לא תחתם ההיתחייבות, ייאסר הנאשם למשך חודש ימים; שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים מהיום, מלנהוג או לקבל רישיון נהיגה; חילוט מוסכם בסך 5,000 ₪, לזכות קרן הסמים; צו מבחן למשך שנה מהיום, כשהנאשם מוזהר כי המנעות משיתוף פעולה עם השרות תוביל להשבת התיק לבית המשפט ולהטלת עונש חלופי נוסף; צו של"צ בהקף של 300 שעות לבצוע באתר ההנצחה לחללי חיל הקשר והתקשוב ביהוד.

...

סוף-דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מהיום, שלא יעבור עבירת סם שהיא פשע; קנס בסך 1,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

אני מפנה בעיקר לתיקים של כבודכם ורצה הגורל ובדיון הקודם ישב הרכב השופטים שישב בעיניין הרוש בע"פ 62152-03-15 ושם ביהמ"ש בנסיבות דומות של ביצוע עבירות, ביהמ"ש מפחית ל – 7 חודשי מאסר תוך כדי שהנסיבות של ביצוע העבירה דומות, שם זה כמות ניכרת של שתילים, אדם ללא עבר פלילי ובטיעונים לעונש כאן לא טענה המדינה על דברים לחומרה.

על המערער נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל, בנכוי ימי מעצרו; 9 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר לא יעבור עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים; 5 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר לא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים מסוג עוון וכן לא יעבור עבירה על הרכוש למעט העבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין – החזקת נכס חשוד כגנוב וקנס בסך 1,500 ש''ח או חודש מאסר תמורתו.

שירות המבחן דיווח כי במסגרת הליכי המעצר הישתלב המערער, החל מיום 23.8.15, בטיפול ביחידה להתמכרויות בראשון לציון ובקבוצת עצורי בית אשר הסתיימה ביום 7.1.16, כי שיתף פעולה, גילה מחויבות והתמיד בהגעה למפגשים הקבוצתיים.

תסקיר שרות המבחן מלמד על שקום ונסיבות חריגות: המערער בן 38, נשוי ואב ל- 4 קטינים, טרם הרשעתו ניהל אורח חיים נורמאטיבי לחלוטין, סיים לימודי תיכון, התגייס לצה"ל, שירת בשירות סדיר ובמילואים, הרשעה אחת מלפני כ- 8 שנים בנוגע לשב"ח, במהלך שירות מילואים ניפצע וכיום מוכר כנכה צה"ל, ארוע הפציעה גרם להידרדרותו, המערער החל בצריכת משככי כאבים התמכר להם כשבמקביל החל בצריכת קאנבוס בתדירות גבוהה, נפלט ממעגל העבודה ומצבו הכלכלי הדרדר עד כדי פת לחם, המערער היתרחק מילדיו ומרעייתו והיה עסוק בכאבו, בלילות נהג לצאת ובשעות היום לא ייצא ממיטתו, מאדם עובד וחרוץ הפך לשבר כלי ולנטל על סובביו, נרקומן המכור לכדורי הרגעה.

...

יש הרבה מאוד מהאנשים מהנאשמים שכבודכם נדרש לעניינם שהם לא שונים וחריגים במאפייניהם ובנסיבות חייהם מהמערער שנמצא פה, אין שום שוני בינם לבינו ואנשים כאלה ויש פסיקה של ביהמ"ש העליון, ובכל עבירה רואים שיש פערים זה נכון וזה 9, וזה 12 וזה – 14, אבל אנו רואים שבסופו של דבר כולם הולכים למאסרים בפועל.

אלא ששיקולי ההחמרה בדין, לנוכח הפגיעה החמורה שפגע או שעתיד היה המערער לפגוע בכוח בציבור, הביאו אותו למסקנה כי יש להחמיר בדינו של המערער.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי המערער ירצה שנת מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו.

בשיקלול כלל השיקולים המנויים לעיל נקבע כי יש להשית על המערער עונש של 5.5 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי לתקופה של שנה פן יעבור עבירת מין מסוג פשע במשך 3 השנים שלאחר שיחרורו; ופצוי בסך של 70,000 ש"ח למתלוננת.

עוד נטען כי היה מקום לתת משקל לשהוי שדבק בהגשת התלונה, המלמד על כבישת העדות; כי היה מקום לייחס משקל לזיהום החקירה על ידי בן הזוג אשר נכח במעמד גביית הודעתה הראשונה ואף מסר דברים בעצמו; כי היה מקום גם להתייחס ליתר מחדלי החקירה של החוקרים, אשר נימנעו מלחקור מעורבים נוספים שיכולים היו לשפוך אור על נסיבות הארוע, על ההכרות בין הצדדים ועל מניעיה של המתלוננת; כי נפל פגם מהותי באופן גביית גירסתו של המערער במישטרה משום שלא הובהר לו מהו החשד לגביו זומן ולא ניתנה לו האפשרות להיוועץ כדבעי עם עורך דין טרם נימסר לו אופי החשד; וכי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של הדחה בחקירה, שכן בית המשפט היתעלם מהגרסות הסותרות שניתנו בעיניין זה על ידי העדים השונים.

כפי שעלה גם מעדותו של בן זוגה, היחיד מבין קרוביה שבפניו חשפה את סיפור הארוע לפרטיו, גם חשיפה זו נעשתה באופן הדרגתי, כאשר בתחילת הדרך נקטה בתאור כללי ורק מאוחר יותר, לאחר שבקש ממנה כי תשתף אותו, סיפרה את פרטי הארוע.

גם אין לקבל את הטענה החלופית שהעלה המערער בשולי עירעורו ובאופן תמציתי, וחזר עליה בדיון לפנינו – טענה אשר לא בא זכרה בהליך בבית המשפט המחוזי – לפיה יש לזכותו מכוח הסייג של טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, נוכח העובדה שבית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי שלב ההיתנגדות האקטיבית היה "קצר יחסית, ואולי אף מינורי מן המתואר, והנאשם דילג עליו (בחוסר אכפתיות)" (עמ' 27 להכרעת הדין).

...

גם אין לקבל את טענת המערער כי שעה שהמתלוננת חצתה את סף דלתו היא העידה על עצמה כי איננה מקבלת על עצמה איסורים הלכתיים, וכי יש בעובדה זו כדי ללמד כי לא היה מאום בטענת היותה "שומרת נגיעה". ראשית ייאמר, כי בית המשפט מצא את דבריה של המתלוננת כי מסרה למערער שהיא "שומרת נגיעה" כמהימנים.

כמו כן, גם בקשתה של המתלוננת לצו הרחקה מחזקת את המסקנה כי חששה מהמערער, וכך גם עדותו של בן זוגה ממנה עלה כי רק לאחר שהסיר את חששה כי המערער מקורב למשפחת פשע, הסכימה להגיש נגדו תלונה במשטרה.

טענות המערער, ביניהן כי אמירה זו שיוחסה לו נראית "נטולת הקשר"; כי תיאור הדברים שמסר לה בסוף האירוע לא בא לידי ביטוי ביתר העדויות; וכי מסרה את מספר הטלפון שלו לש.ל. כאשר לא יעלה על הדעת שהייתה עושה כן אם אכן היה מדובר באדם מסוכן – אינן משנות ממסקנה זו אליה הגיע בית המשפט המחוזי כי מדובר בנסיבות מהן עולה כי הוכח מעבר לספק סביר ביצוע עבירת הדחה בחקירה בדרך של איומים.