שחרור אסיר מוקדם נוכח התנהגות טובה והליך טיפולי

במקביל להליכי הטיפול בבקשה, פנה מלכה לרשויות בבריטניה על מנת שיקבעו עבורו פרק זמן המכונה Tariff שלאחריו יובא בפני ועדת השחרורים, אשר תיקצוב את יתרת עונשו בהתאם להערכת מסוכנותו לציבור.

האחד, מכתב 21.11.2004 הנזכר לעיל, בו מציינת מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה כי אסירי עולם עשויים לזכות בנכוי שליש מתקופת מאסרם בגין היתנהגות טובה; השני, מדריך ההליכים של האמנה (Convention on the Transfer of Sentenced Persons (ETS 112) – A GUIDE TO PROCEDURES) – מיסמך עזר משנת 2013 בו מפורטים הסברים של מדינות שונות החתומות על האמנה ביחס לאופן יישומה.

במובלע, גורס המערער כי בנגוד לכל אסיר ישראלי, יש להחריגו מהוראותיו של חוק שיחרור על תנאי ומאמות המידה המפורטות בו לשם זכאות לשיחרור מוקדם (ראו סעיפים 5, 9 ו-10(ב) לחוק שיחרור על תנאי), ותחת זאת להסתפק בהצבת תנאי אחד בודד – היתנהגות טובה.

...

שאלת הפגם בהסכמה – סיכום לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, מסקנתי היא כי בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפגם בהסכמתו להעברתו לישראל.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור, ולקבוע כי המערער יהיה זכאי לעתור לשחרור על תנאי ממאסר על פי אמות המידה הקבועות בדין הישראלי, החל מחלוף 20 שנים ממועד תחילת מאסרו – ואף לא יום אחד קודם לכך.

בנסיבות העניין האבחנה המוצעת על ידו בין מה שעמד – עובדתית ומשפטית – ברקע מה שנפסק ב-ע"פ 1548/13 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.01.2014) לבין המקרה שלפנינו – מקובלת עלי (עיינו גם: דנ"פ 2161/14 היועמה"ש נ' מלכה (03.04.2014)).

יו"ר הועדה, כב' השופט בדימוס שילוני, סבר כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר במאסר ראשון מאחורי סורג ובריח, על רקע שלובו החיובי של העותר בתכנית טיפולית בכלא, ותוך שמביאים בחשבון את היתנהגותו הטובה בעת מאסרו ואת תכנית השקום שהוכנה ע"י רש"א, כי אז יש מקום להעתר לבקשתו של האסיר לשיחרור מוקדם.

בנסיבות אלו, ועל רקע היתנהגותו החיובית בכלא ראוי לתת משקל של ממש לסכויי השקום, כפי שהם נלמדים הן מחוות הדעת של מנחי הקבוצה הטיפולית בכלא והן מחוות הדעת של יועצת השקום המחוזית ברש"א, במסגרת חוות דעתה בעיניין התאמת האסיר לתכנית השקום שהוכנה במסגרת רש"א. כל זאת על רקע יתרת המאסר הקצרה והעובדה שבמסגרת הכלא מיצה העותר את כל תכניות השקום הייעודיות לעבריינים מסוגו ואם יישאר בכלא עוד כחודשיים ומחצה נראה כי לא תהיה לכך תועלת טיפולית, להבדיל מנזקי המאסר שעלולים לגבור על ההליך החיובי שהאסיר מצוי בעיצומו.

...

חברי הוועדה מר אשר זיו ומר רפאל בילר סברו, בדעת הרוב, כי יש לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם.

בנסיבות אלו סברה דעת הרוב כי האסיר מגלם מסוכנות לשלום הציבור ובהתאם יש לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.

הגם שאין מדובר בשלב של גזירת הדין, אלא בשלב בו נבחנת בקשה לשחרור מוקדם ממאסר, סבורני כי על ועדת השחרורים להביא בחשבון ולתת משקל לאפיק הטיפולי המוצע, תוך יישום, בהתאמה הנדרשת, של עקרונות תורת המשפט הטיפולי שבבסיסו שימוש בכוח המשפטי כמנוף להליך טיפולי ושינוי דרכיו של מי שביצע עבירה.

סיכום: אשר על כן ובסיכומו של דבר אציע לחברי כי נורה כדלקמן: נורה על שחרורו המוקדם של העותר ממאסרו.

בנוסף אנו מורים כי האסיר ישולב בטיפול בתכנית רש"א, כפי שהוצגה בפני ועדת השחרורים, על כל רכיביה.

בנוסף, טוען המבקש כי הוא נמצא בהליך שקומי, מקיים קשר רציף עם העובדת הסוציאלית בכלא ועובד בנגריית הכלא תוך שהוא מפקח על שמונה עובדים אחרים ותוך שיש לו נגישות לכלי עבודה "רגישים". לטענתו, קיים קושי ליישב בין עמדת הוועדה לפיה הוא "נשאר באותה עמדה עבריינית בה ניכנס אל מאסרו" לבין עמדתה לפיה "בהתנהגותו היום יומית בכלא, מציג [המבקש] חזות חיצונית שקטה של היתנהגות טובה בקשרים עם סוהרים ואסירים." המבקש מדגיש כי בכל התקופה בה הוא שוהה בכלא לא הוגש כנגדו כתב אישום כלשהוא והוא לא היה מעורב בכל ארוע פלילי.

לטענתה, בעיניינם של אסירי עולם, נקבע רף גבוה יותר לקיומם של התנאים האמורים, כאשר סעיף 10 לחוק שיחרור על תנאי מוסיף שיקול נוסף לפיו על הוועדה לבחון האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרתם של מעשיו ומבחינת מוכנותו להישתלב בחברה ולתרום לה. במקרה שלפניי, טוענת המשיבה כי הוועדה שמעה את המבקש ולאחר שהתרשמה כי אין בדבריו חרטה אמיתית או הבנה בדבר חומרת מעשיו ומצאה כי המבקש לא עבר הליך טפולי בכלא, ולפיכך קבעה כי המבקש אינו ראוי לשיחרור מוקדם הן משום שהוא מהוה עדיין סכנה לשלום הציבור והן משום שלא חל בו שינוי בולט וממשי כאמור.

...

לאחר שהועדה בחנה את חוות הדעת שהוגשו לעיונה, שמעה את טענות המבקש והפעילה את שיקול דעתה בהתאם להוראות חוק שחרור על תנאי, הגיעה היא לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשתו של המבקש ולשחררו שחרור מוקדם ונימקה את החלטתה באופן מפורט.

בהקשר זה, מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה לא די בהתנהגותו החיובית של המבקש במהלך מאסרו (הגם שהמבקש עצמו עומד על כך כי התנהגות חיובית זו מתקיימת בשנים האחרונות בלבד) לבדה, כדי להצדיק את שחרורו של המבקש.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בדעת המיעוט סבר השופט פרסקי, כי מלבד חומרת העבירה יש להביא בחשבון שיקולים נוספים, כגון שהמדובר במאסרו הראשון של המבקש, עמדת גורמי הרווחה בכלא, ובמיוחד תכנית רש"א המוצעת והתנהגותו הטובה של המבקש.

נקבע אמנם, כי לא היה מקום לקשור בין תקופת השליש לבין אורכה של תכנית רש"א בהיעדר הוראה נורמאטיבית לכך, אולם נוכח חומרת העבירה, המסוכנות הנשקפת מן המבקש והקושי העולה מדו"ח העובד הסוצאלי באשר להעמקתו בהליך טפולי, נאמר כי אין לשחררו בטרם עת. דעת המיעוט (השופט ואגו) סברה, כי יש מקום לשיחרור מוקדם נוכח רקעו הנורמאטיבי של המבקש, חלקו המישני בפרשה וסיווגו על ידי שירות בתי הסוהר כאסיר רגיל ולא כעבריין מין.

...

על כן ניתן היה שלא להיעתר לבקשה כיוון שהיא תחומה למחלוקת הצדדים.

אמנם זכותו של המבקש לפנות לפני כן, כתום מחצית שנה, אך הפניה בספטמבר תבוא יחד עם עמדת המדינה כפי שהובאה מעלה, ותוצג לפני הועדה יחד עם החלטתי זו. הועדה תקיים דיון מקדמי בעוד כל אלה בפניה.

בנתון לאמור איני נעתר לבקשה.

וועדת השחרורים נתנה דעתה לדוחות אלה, מהם עלה כי העותר השלים הליכי טפול בכלא וכן לחוות דעת מב"ן בקשר למסוכנותו.

שכן, על אף שהוא עבר את כל הטיפולים האפשריים בכלא והתנהגותו טובה, עדיין בדפוס חשיבתו הוא מהוה סכנה לציבור, אם ישוחרר.

הערכת גורמי הטיפול הנה כי העותר מסוגל לשתף פעולה ולהפיק תועלת מהטיפול שינתן לו במסגרת שיחרורו המוקדם כאסיר ברישיון.

...

אף הערכת המסוכנות של מב"ן, הגם שהיא מייחסת לעותר מסוכנות מינית בינונית-נמוכה, אשר על פי הפסיקה אין להתייחס אליה כאל העדר מסוכנות (ראה: בג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נגד הועדה לעיון בעונש[ 30/8/11]), הרי בסופו של דבר, לאחר שיקלול הפקטורים הסטאטיים והדינמיים, מגיעה לכלל מסקנה כי העותר הפיק תועלת, אמנם חלקית, מן הטיפול.

בבחינת מסוכנותו של העותר, ודרכי הטיפול הקיימות עבורו, עלינו לשאול עצמנו האם ניתן למצוא דרך, אשר תביא להפחתת מסוכנותו, תוך קביעת תנאי שחרור הולמים, גם כאשר לא הוכנה תוכנית רש"א. לעניין זה, היה על הוועדה אף לשקול את הוראת סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקובעת כדלקמן: "לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו בסעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור". הוועדה לא שקלה שיקולים אלה, לאחר שהגיעה למסקנה, שכאמור אינה מקובלת עלינו, כי אין מקום לשחרר את העותר בכל מקרה עקב מסוכנותו.

משהגענו למסקנה כי החלטה זו נשענת על נתונים חסרים וכי מן הראוי היה לשקול את שחרורו, הרי יש מקום לבחון גם את השאלה האם היה מקום להסתמך על הוראת סעיף 12(ב) הנ"ל. כאמור, רש"א אינה מסוגלת כיום להכין עבור העותר תוכנית טיפול לאחר שחרורו, וזאת לאור העובדה כי גורמי הטיפול בקהילה בעיר מגוריו מנערים חוצנם ממנו, וכי עד היום טרם הוסדר עניין רישוי המרכזים לשיקום מונע.

על כן, בנסיבות אלה סבורים אנו כי יש להעדיף את שיקולי השיקום, באילוצים הקיימים כיום, ולאפשר לעותר לעבור תוכנית שתימשך כשנה, כהתחייבותו בפנינו, תוך קביעת תנאים מחמירים כחלק מתנאי השחרור שיושתו עליו, כגון שהייה בתנאי מעצר בית, נטילת חלק בתוכנית תוך התחייבות להמשיך בה במשך שנה שלמה, ותנאים נוספים שיקבעו כפי חוכמתה של הוועדה וניסיונה כגוף מקצועי האמון על קביעת תנאים אלה.