שחזור תאונת דרכים בבית משפט באמצעות דגמי מכוניות

הרשעתו של המערער נסמכת על מצבו הכלכלי הרע של המערער בתקופה שקדמה לרצח, וחובו הגדול למנוח; מעורבותו של המערער בתאונת הדרכים שארעה בסמוך לזירת הרצח ודקות לפני הרצח, מעורבות שעליה ניתן ללמוד מראיות DNA שנמצאו ברכב וספציפית על כרית האויר של הנהג ומהודאתו של המערער למדובבים; התכתבות מחשידה בין המערער לבין אישתו בסמוך לפני הרצח הנוגעת לחפץ שכונה על ידי השניים "המכשיר" או "תרופה עם כדורים" ושנקבע כי מדובר באקדח; איכון סלולארי הממקם את המערער באיזור שקרוב לזירת הרצח דקות לאחר שהתרחש; שרידי ירי וכתם דם שנמצאו על תיקו האישי של המערער; וכן הגרסה הראשונה והשקרית של המערער והגרסה האחרונה, הכבושה, שנחשפה אך במהלך משפטו של המערער.

כך או כך, משחוקר הזירה ומומחה המעבדה לא נחקרו בחקירה נגדית על הטענה, קבע בית המשפט כי "אף שהיה מוטב לו היה חוקר הזירה מסמן את מקום הדגימה, עדיין אין בהעדרו של הסימון כדי ליצור סתירה מהותית בין מימצאי הזירה לבין מימצאי המעבדה הביולוגית, וודאי לא סתירה שאינה ניתנת ליישוב". צוין כי כך במיוחד מקום "שעסקינן בכתמים לא גדולים, חלקם טיפות דם ממש", ובהנתן שחוקר הזירה "דגם את הכתם באמצעות מטוש לח וגירוד החומר... בהיתחשב בנתונים אלה, בהחלט ייתכן מצב שבו לאחר הדגימה הראשונה כבר לא נותר על הכתם די דם (או חח"ד – חומר חשוד כדם, ע'ב') ומסיבה זו אותו הכתם לא נדגם שוב במעבדה". לעניין החומר החשוד כדם שנדגם מהידית הפנימית של דלת הנהג ונימצא מתאים לפרופיל ה-DNA של המערער, טען המערער כי לא ניתן ללמוד ממימצא זה על נוכחותו ברכב בזמן התאונה או לאחריה.

עד התביעה, השוטר מקסים זולקין (להלן: השוטר זולקין), שהעיד שהוא אמנם מיומן בזיהוי אך איננו מומחה מז"פ לזיהוי השוואתי, העיד שזיהה את המערער על בסיס השוואה זו. ולבסוף קבע בית המשפט בהקשר זה, כי העובדה שבשל איכות התמונות לא הצליחה קצינת המז"פ לקבוע כי מדובר במערער בסירטון מרחוב נס לגויים, אינה עומדת בהכרח בסתירה להתאמה שמצא השוטר זולקין בין שני הסרטונים ממצלמת האבטחה בנס לגויים – זה המקורי וזה של השיחזור.

...

ממצאי DNA של המערער שנמצאו על כרית אוויר הנהג ברכב וגם על הידית הפנימית של דלת הנהג – כאשר יוזכר שכריות האוויר נפתחו במהלך התאונה – מוכיחים כי המערער היה ברכב בזמן התאונה, ומסקנה זו מתחזקת בהודאתו של המערער בנדון בפני המדובבים.

סיכום תמציתי זה של הראיות הנסיבתיות העיקריות בתיק, במיוחד לנוכח המארג שהן יוצרות יחדיו, מוביל למסקנה כי המערער הוא שרצח את המנוח; וכי גם אם כל אחת מהראיות בנפרד אינה מצביעה בהכרח על המערער כמי שירה במנוח – צירופן יחדיו מעלה כי כל אפשרות אחרת היא בגדר תרחיש דמיוני חסר כל ביסוס ראייתי.

סופו של דבר, אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ועל כן אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.

לפניי תביעה בגין ניזקי רכוש אשר הוגשה בבית משפט לתביעות קטנות, על סך של 7,169 ₪, בגין תאונת דרכים בה היו מעורבים הרכב בו נהגה התובעת (השייך לאביה) ורכב הנתבע.

יובהר כי חוות הדעת לא נסתרה ואולם, עורך חוות הדעת לא נכח בעת קרות התאונה וחוות הדעת נכתבה על בסיס המסמכים שהיו בפניו – צלומי נזקים של כלי הרכב המעורבים, חוות דעת שמאי לגבי הנזקים, תמונות של מקום התאונה, שדה הראייה, "שיחזור" התאונה וסקיצה.

ברי כי אין בית המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה (ראו: ע"א 576/85 מדינת ישראל נ' שטרן, פ"ד מב (2) 79, בעמ' 80 ) שאלת האחריות לאחר ששמעתי את בעלי הדין ועיינתי בחומר שהוגש, ולאחר שבעלי הדין הדגימו לפניי את אופן קרות התאונה באמצעות דגמי מכוניות, ולאחר שהתרשמתי במהלך הדיון מזירת התאונה באמצעות תמונות שהוצגו על ידי שני הצדדים, אני קובעת כי התאונה אירעה כדלקמן: הכביש בו אירעה התאונה הוא כביש דו סיטרי כאשר קיים אי תנועה המפריד בין הנתיבים.

...

ברי כי אין בית המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה (ראו: ע"א 576/85 מדינת ישראל נ' שטרן, פ"ד מב (2) 79, בעמ' 80 ) שאלת האחריות לאחר ששמעתי את בעלי הדין ועיינתי בחומר שהוגש, ולאחר שבעלי הדין הדגימו לפניי את אופן קרות התאונה באמצעות דגמי מכוניות, ולאחר שהתרשמתי במהלך הדיון מזירת התאונה באמצעות תמונות שהוצגו על ידי שני הצדדים, אני קובעת כי התאונה ארעה כדלקמן: הכביש בו ארעה התאונה הוא כביש דו סטרי כאשר קיים אי תנועה המפריד בין הנתיבים.

אני קובעת כי הנתבע אחראי לקרות התאונה ואולם, לתובעת 40% אשם תורם לקרות התאונה כפי שיפורט להלן.

סוף דבר לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד, את הנזק בסכום של 3,744 ₪ בצירוף ירידת ערך בסך של 197 ₪.

התובע עשה רושם אמין מאד: ענה לעניין, ניסה ככל יכולתו להשיב לשאלות שהופנו אליו בחקירה הנגדית, לא הוסיף לתשובותיו ניחושים וסברות אף כשלא ידע להשיב לשאלה מסוימת, וניסה לשחזר ולהסביר את הנפילה.

כך ניסח בית המשפט באופן המיטבי את הדברים, בת"א (שלום עכו) 11983-03-13, עלי בסל נ. שירביט חברה לביטוח בע"מ [20.07.2015]: "הגרסה הראשונית הנמסרת על ידי נפגע בתאונה היא בעלת משמעות גדולה, שכן על פי רוב נמסרת גרסה זו באופן ספונטאני, לצורך קבלת הטיפול הרפואי הדחוף, ובטרם הספיק הנפגע לשקול שקולי 'כדאיות' בהצגת גרסה זו או אחרת." רביעית, הנתבעת העלתה בפני התובע טענות, בשל אי זימון עדים מטעמו להוכחת גירסתו.

אין הסבר בתצהירו של החוקר או מדו"ח החקירה שערך ואשר צורף לתצהיר מדוע מדד משאית בדגם משאית עם מדרגה אחת כשידע שהמשאית של התובע, אותה צילם בעצמו, היא עם שתי מדרגות, ואף אין הסבר מדוע לא מדד את המשאית למרות שהיה בקירבתה.

בשל כך, יש לראות את הירידה החוסה תחת החזקה הגדרת השמוש ברכב, ופציעה תוך כדי הירידה מהמשאית, מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ומקנה לתובע עילה לפיצויים.

בעניינינו, לא הובאו ראיות באשר לשעור ההוון, שיצדיקו סטייה מהלכה הקיימת במועד זה. אפנה בסוגיה זו להחלטת בית המשפט העליון בע"א 4268/17, ע"א 3751/17, המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ. פלוני [12.02.2018], בה נקבע שאין מקום בשלב זה לשנות את ההלכה המחייבת ונדחתה הבקשה "להכריע בשיעור הריבית ב'תקופת הביניים' עד למתן פסק הדין." אוסיף ואבהיר, כי ברבים מהמקרים בהם בוצע חישוב הוון לעתיד לפי 2%, הדבר נעשה בהתאמה לשעור הריבית בחישוב הוון הנכויים של תשלומי מל"ל עתידיים.

...

הפסד שכר לעתיד בהיעדר הפסדי השתכרות בפועל מצד אחד, ומאחר ומצאתי כי יש לנכותו הרפואית של התובע משמעות תיפקודית מצד שני, אני קובעת כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע היא בשיעור מחצית הנכות התפקודית, קרי, בשיערו 7.25% (ר' לעניין זה ע"א 998/91, עמי יפרח נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, [16.02.1994], בפסקה 5).

עם זאת, אני מקבלת את האפשרות שנדרשו הוצאות מסוימות לשם נסיעה לטיפולים שלא ניתן לקבל בגינם החזר מהמל"ל, ומעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 1,000 ₪.

ריכוז סכומי הפיצויים סך הפיצוי המגיע לתובע: הפסד שכר מלא בעבר 35,400 ₪ הפסד שכר לעתיד 170,413 ₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 30,000 ₪ הוצאות מיוחדות 1,000 ₪ כאב וסבל 23,566 ₪ סה"כ 260,379 ₪ בניכוי: דמי פגיעה 29,783 ₪ מענק נכות 98,949 ₪ יתרה לתשלום 131,647 ₪ סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 131,647 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ, ואגרת בית משפט ששולמה.

בית משפט השלום בחדרה ת"א 54622-11-20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' שלבי תיק חצוני: בפני כבוד השופטת יפעת אונגר ביטון התובעת והנתבעת שכנגד מנורה מבטחים לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד חנן פדר הנתבע והתובע שכנגד עמראן שלבי ע"י ב"כ עו"ד אימאן אגבריה פסק דין

לפני תביעות הדדיות לפצוי בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב בתאונת דרכים, מיום 1.4.20, בכביש 9.

לשאלה בעיניין רמת הזכרון סמוך למועד התאונה ומסירת ההודעה (יום למחרת) לעומת מועד העדות בבית המשפט, השיב כי אז לא זכר טוב יותר: "יותר מזה, היה לי מספיק זמן לשבת בבית כי התאונה היתה מאד קשה, היה לי הרבה זמן לשחזר את זה ואת כל המכות, לעבור תאונה כזו זה ממש קשה אתה עובר סיוטים, מתאר כל מה שקרה הזיכרון מתחדד אחרי התאונה (עמ' 5 שו' 23-25 לפרוט').

כן הדגים את אופן קרות התאונה עם דגמים.

...

לו ביקש לעקפו, מדוע המתין עד לרמזור ועצר אחריו? הרי על פניו אם מיהר, יכול היה לעקפו קודם לרמזור ולא לעצור שם. אני סבורה כי עדותו של נהג המזדה כי התאונה ארעה כמה עשרות מטרים לפני הצומת, שעה שהיה נון בנסיעה, ללא עצירה כלשהי, מתיישבת יותר עם ההיגיון.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת נהג המזדה לאופן התרחשות התאונה על פני גרסתו של הנתבע.

התביעה שכנגד נדחית.

בע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל , נח (3) 954 (2004) קבע בית משפט עליון: "מתן זכות קדימה על ידי המערער פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהיתחשב במרחק שלו מהצומת ובהיתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת ובכך לא עמד המערער בעיניינו". בע"פ ת"א-יפו 3845/98, "גלית דבוש נ' מדינת ישראל": "החובה להסתכל מוטלת על המערערת כל הזמן שהותה בצומת כך שהייתה צריכה להבחין באופנוע מתקרב לצומת. חובה זו הנה חובה אבסולוטית". לאחר ששמעתי את עדי התביעה, את הנאשם ואת המומחה מטעם ההגנה , שקלתי את טענותיהם, התרשמתי מהופעתם בפניי, עיינתי במסמכים ובחנתי לעומק את הראיות שהוגשו, שוכנעתי כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואנמק: אין מחלוקת בנהיגה, בזמן, במקום, בכיוון נסיעת הנאשם, בפניה שמאלה, במעורבות בתאונה ובתוצאותיה (ע' 43 ש' 21-23), שמדובר בצומת לא מרומזר בכניסה לבסיס צבאי שבו מותרת פניה שמאלה, כך שעל הפונה שמאלה מוטלת החובה לתת זכות קדימה לרכב הבא ממול.

הבוחן אישר כי התאונה הייתה ביום 21.2.18 שעה 16:20 ובדיקת שדה ראיה הייתה ביום 13.6.18 שעה 15:00 (ע' 31, ש' 25-29) ולא בוצעו התאמות נוספות עם האופנוע בשדה הראיה כגון מנתיב ימני, מנתיב שמאלי , עם אור, בלי אור בהתאם לספר שיחזור תאונות דרכים מסר הבוחן: "במרחק של 427 מר זה כימעט חצי ק"מ וזה לא משמעותי באיזה מקום, באיזה נתיב, עם אור , בלי אור, הטימקס עצמו הדגם שלו שמנורה דולקת אי אפשר לכבות אותה"(עמ' 32 ש' 19-22) והסביר כי ספר הדרכה לא מחייב, רק ממליץ ומנחה ובמקרה זה לא עשה את הניסוי עם אור כבוי כי הנהג בחקירתו אמר שבטימקס אי אפשר לכבות את האור ורואים בתמונות כי היה מעונן והשמש לא פקטור שמעונן, אין סינוור, יש תאורה ויש אור ועשה את הניסוי בזמן אור (ע' 32 ש' 26-32).

...

הנני מקבלת את קביעתו המקצועית של הבוחן המבוססת על עריכת סקיצה, דו"ח פעולה, דו"ח תפיסת טכוגרף, לוח תצלומים, ניסוי שדה ראיה, תרשים, דו"ח בוחן, פיענוח נתוני תקשורת ,דיסק תמונות, גרסתו של הנהג המעורב, חוות דעתו של המומחה ועדותו של הנאשם בחלק הרלוונטי.

הבוחן בהגינותו הסביר את תהליך קבלת החלטתו כיצד התחיל לחקור את התאונה וכאשר הנתונים לפי הנחתו הראשונית לא הסתדרו, לא היסס להודות בטעותו ,המשיך לחקור והגיע למסקנה כי התאונה קרתה באופן שונה ממה שסבר.

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי לקבל גרסתה של התביעה וקובעת כי הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום על כן הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.