אף שחלק ה' לחוק המקרקעין, המסדיר את יחסי השתוף במקרקעין שאינם בית משותף או ראויים להרשם ככזה, אינו חל על בתים אלה (סעיפים 56 ו-77ב לחוק המקרקעין), הפסיקה החילה, מכוח היקש, את סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין הקובע כי כל שותף רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובילבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.
...
בנסיבות אלו, ומשעלה חשש שבכוונת הנתבע לסכל את רצונו של התובע לבנות בהתאם להיתר שקיבל על רקע הסכסוך המתמשך ביניהם, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שבתקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 לתת פסק דין בקדם משפט, והוריתי לסכם טענות בשאלה מדוע שלא יינתן פסק דין חלקי על סמך החומר הקיים.
אני סבור שדי בטענת התובע בעניין זה בכתב התביעה ובתצהירו, טענה הנתמכת בהיתר הבנייה החדש ובתנאים שהוצבו במסגרתו, כדי לקבוע שהתנאים הדרושים לצורך מתן צו להסרת הבנייה הבלתי חוקית מתקיימים כאן לפי עוולת מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה.
דין התביעה להתקבל וביתר שאת גם בעניינה של העילה המשפטית האחרת: הסרת שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.
