שופט אינו רשאי להסתמך על מסקנות של שופט אחר במשפט אחר

דא עקא שההלכה הפסוקה איננה תומכת בגישה זו. לעניין זה ר' למשל הקביעה של כב' השופטת מרים נאור (כתוארה אז) בע"א 9817/02 וינשטין נ' ברגמן (פורסם בנבו, 16.6.05, פיסקה 15) כדלקמן: "דעתי היא כי לא ניתן באמצעות פסקי דין שניתנו בין צדדים אחרים להוכיח עובדות בהליך שבפנינו.... פסק דין בענין אחד הוא עדות סברה לגבי ענין אחר. לעולם על השופט להכריע בדין על סמך הראיות המובאות בפניו. בע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל נ' פולק, פ"ד כז (1), 768 הסביר השופט מ' לנדוי כי "במשפט השני ... רשאים הצדדים לפסק בו ייחתך הדין על-סמך המסקנות אליהן הגיע אותו שופט שבפניו התברר המשפט, ומסקנות אלה צריך שתהיינה מושתתות על עדויות שגבה אותו שופט עצמו". מעבר לכלל המשפטי שפסק דין בעיניין אחר הוא בגדר עדות סברה במשפט אחר,.

"העובדות והמסקנות בעיניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגים בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחייב או יזכה נאשם על יסוד היתרשמותו וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי שופט אחר במשפט אחר. הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר (ראה גם דברי חברי הנכבד השופט ש. לוין בע"פ 479/81, יצחק כהן נ. מדינת ישראל - לא פורסם)." עם זאת, משענייננו בטענה בדבר מעשים דומים ובשים לב לתשובות של גולן במהלך חקירתו הנגדית בצורה שאיננה מעוררת כבוד בלשון המעטה, הרי שאין מנוס מלהתייחס ואף ליתן משקל להכרעות בעניינים אלו.

...

] [2: https://www.psakdin.co.il/Document/%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%A9%D7%A7%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99#.Y12fY7BBTIU] סוף דבר לאחר שמיעתו של גולן נחה דעתי כי אין מקום לקבל את גרסתו.

משכך, אני מורה על פסיקת הוצאות כדלקמן: הנתבעת תישא בשכר טרחת עו"ד של התובע בסך של 17,500 ₪, וכן בהוצאות התובע בגין התייצבותו לדיונים ויתר הוצאותיו המשפטיות, ובכלל זה, אלו שנגרמו בשל ניהול ההליך ע"י הנתבעת תוך שימוש לרעה בהליכי משפט בניגוד להוראות תקנות 3(ב) ו-4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ובהתאם לתקנה 151(ג) לתקנות, בסך של 7,500 ₪.

הפקדון בסך של 1,200 ₪, שהופקד ע"י התובע לשם הבטחת שכרו של עו"ד ארנפלד, שבסופו של דבר לא הגיע להעיד לפניי, יוחזר לידי התובע באמצעות ב"כ. לעניין עדות השקר של גולן והסחיטה שהפעיל כלפי התובע - אם גרסת התובע נכונה, כפי שקבעתי לצורך הכרעה בתיק דנן, הרי שגולן שיקר במצח נחושה לאורך התצהיר שהוגש מטעמו ועדותו במסגרת ההליך.

" נמצאנו למדים, איפוא, כי צד לעסקה איננו רשאי להסתמך על טענה כי דין הסכם להתבטל בשל טענה בדבר כדאיות העסקה, ובכלל זה – שוויה של העסקה.

לעניין זה ר' למשל הקביעה של כב' השופטת מרים נאור (כתוארה אז) בע"א 9817/02 וינשטין נ' ברגמן (פורסם בנבו, 16.6.05, פיסקה 15) כדלקמן: "דעתי היא כי לא ניתן באמצעות פסקי דין שניתנו בין צדדים אחרים להוכיח עובדות בהליך שבפנינו.... פסק דין בענין אחד הוא עדות סברה לגבי ענין אחר. לעולם על השופט להכריע בדין על סמך הראיות המובאות בפניו. בע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל נ' פולק, פ"ד כז (1), 768 הסביר השופט מ' לנדוי כי "במשפט השני ... רשאים הצדדים לפסק בו ייחתך הדין על-סמך המסקנות אליהן הגיע אותו שופט שבפניו התברר המשפט, ומסקנות אלה צריך שתהיינה מושתתות על עדויות שגבה אותו שופט עצמו". מעבר לכלל המשפטי שפסק דין בעיניין אחר הוא בגדר עדות סברה במשפט אחר,.

"העובדות והמסקנות בעיניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגים בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחייב או יזכה נאשם על יסוד היתרשמותו וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי שופט אחר במשפט אחר. הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר (ראה גם דברי חברי הנכבד השופט ש. לוין בע"פ 479/81, יצחק כהן נ. מדינת ישראל - לא פורסם)." בשולי הדברים אעיר כי לתובע טענות שונות בדבר היתנהלותו של הנתבע, ובכלל זה, טענות בדבר זיוף החשבונית באופן שהוסף בה בשלב מאוחר יותר "בעורמה ובכחש" נושא מצבן של המכולות – "כמו שזה" (סע' 9 לכתב התביעה).

...

דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואומר כי דינה של התביעה להידחות, בהיותה תביעה שאין לה כל אחיזה במציאות ושכל מטרתה - "הקדמת רפואה למכה". ואבאר דבריי והכרעתי בקצרה, כמצוות מתקין תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות, בתקנה 82(ב)) בהמשך הילוכי.

סוף דבר ותוצאה עולה מן המקובץ כי דינה של התביעה שלפניי להידחות ודינו של תיק ההוצאה לפועל להמשיך כנגד התובע, הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: התובע יישא בשכר טרחת ב"כ הנתבע בסך של 6,000 ₪, וזאת, בגין ניהול הליך התביעה העיקרית על סך של 42,000 ₪, תביעה שנדחתה על כל עילותיה ויסודותיה, כאשר התובע פעל בעניין שלא בתום לב ותוך הסתרה של פרטים מהותיים (העדר יידוע של המותב כי אין מדובר בעסקה ראשונה בין הצדדים, העדר המצאת ההודעה בדבר מצבן של המכולות, כמו גם העדר המצאה של חשבוניות בגין עסקאות קודמות).

כמו כן אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל 519102-10-90 מושא הליך ההתנגדות לביצוע שטר בת"ט 51917-02-21; כאשר יתרת הקרן בתיק זה תועמד על הסך של 1,872 ₪, וזאת, בהתאם לחישוב יתרת סכום החוב של התובע לנתבע בגין שלוש המכולות, כמפורט לעיל.

סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") דן בסמכות הנגררת של בית המשפט וקובע כך: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". מאחר ששאלת הבעלות הוכרעה בפסק הדין בבית משפט השלום במסגרת סמכות שבגררה, פסק דינו של בית משפט השלום אינו יוצר מעשה בית דין ואין במקרה זה השתק עילה.

בבר"ע 236/84 שושנה אשתר נ' עליזה נפתלי, פ"ד לח(2)665 (1984) (להלן: "עניין אשתר") נקבע מפי כב' המשנה לנשיא השופטת מ' בן פורת: "... לפי השקפתי כל שאלה שבית-משפט השלום מכריע בה במסגרת התביעה לחזקה, להוציא הכרעה בעיניין החורג מסמכותו אך הדרושה לשם הכרעה כזאת (כגון, שאלת בעלות), הכרעתו יוצרת השתק פלוגתא בין אותם מתדיינים בכל דיון נוסף ביניהם, יהיה אשר יהיה. הטעם לכך הוא, כי מה שנפסק לא בגררא במשפט א', והיה דרוש לשם הכרעה בו, מהוה מניה וביה השתק פלוגתא בהליך אזרחי נוסף בין אותם בעלי דין, ללא קשר לנושא המחלוקת במשפט הנוסף. צא וראה לאן נגיע אם נגרוס אחרת. די יהא, למשל, לנתבע לשבת בחיבוק ידיים עד תום בירור המשפט בשאלת החזקה (כמו בעניינינו), ורק אם התוצאה היא נגדו ופסק הפינוי נימסר להוצאה לפועל, הוא יפנה בתובענה לבית המשפט המחוזי, ובכך יגרום שהכול יהיה פתוח לדיון מחדש, כאילו לא היה ההליך הקודם בא לעולם: אני מתקשה לייחס למחוקק כוונה להטיל על תובע סיכון מרחיק לכת כזה (להבדיל מסיכון הנובע מהליך המצריך הכרעה בשאלה שבגררא, ראה להלן)". במקרה אחר (ע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"ד מו(3),205 (1992)), נדונה שאלת חלוקת הסמכויות בין בית משפט השלום הדן בתביעה לפירוק שתוף בדירת בני זוג ובית הדין הרבני הדן בזכות המדור.

אין ספק כי ההכרעות הללו הן הכרעות הנתונות לסמכות בית משפט השלום, בית משפט השלום דן בהן מכח סמכותו, ולפיכך, בכל הנוגע אליהן, חל השתק פלוגתא בהליך שבפני והתובע אינו רשאי להעלות טענות אלו פעם נוספת.

מהקשר הדברים ברור לגמרי כי בית המשפט הגיע למסקנות ולממצאים שקבע על סמך כלל המסמכים והראיות שהיו בפניו, כולל החלטת ההנהלה הנ"ל. העובדה שהמסמך אינו נזכר במפורש בהמשך, בנסוח הממצאים, אינה מעלה ואינה מורידה דבר, שכן כאמור בית המשפט היתייחס למסמך ואף הביע עמדה לגביו.

...

לפיכך דין הבקשה לסילוק על הסף בשל השתק פלוגתא להתקבל.

נוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך להרחיב באשר לעילה הנוספת לסילוק על הסף, אך אבהיר כי אני סבורה שיש לקבל את הבקשה גם מטעמים של שימוש לרעה בהליכי משפט.

לנוכח כל האמור החלטתי לדחות את התביעה על הסף.

בית משפט השלום בקריות ת"א 58882-06-19 פלוני נ' אבו אלחוף ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט בן ציון ברגר תובעת פלונית נתבעים 1. עלי אבו אלחוף 2. המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" פסק דין

(ראו גם: ע"א 16-68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי (19.6.1968); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ (28.9.1993)) כן נקבע כי "כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המיתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הבקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת" (ראו: שם, בעמ' 174; רע"א 3811/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ליברמן (2.10.1996)) בענייננו, נפרשה בפני המומחים מלוא התשתית העובדתית ולא שוכנעתי כי הם היתעלמו או לא בחנו איזה מהממצאים הרפואיים.

...

לאור כל האמור, אני מעריך את הפסד ההשתכרות של התובעת לעתיד (65% מחישוב אקטוארי לפי בסיס השכר שנקבע לעיל , ונכות תפקודית שאינה עולה על 10%) בסכום של 146,000 ₪ (מעוגל).

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ובראי נסיבות תיק זה, אני סבור כי בכל הנוגע להפסד פנסיה לעתיד, יש לחשב את הפסד הפנסיה לפי 146,000 ש"ח כפול 12.5% שהם 18,250 ₪ .

באשר לעתיד, התובעת העידה שמצאה בסמוך לסיום לימודיה עבודה במקצועה שיש לו היבטים פיזיים כפי שאף התובעת טענה ולכן, לאור כל האמור, איני סבור שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה לעתיד.

אלא מאי, במסגרת ישיבת קדם משפט שנערכה ביום 6.2.2022 במעמד הצדדים, הודיע הנתבע לפרוטוקול בית המשפט: " ישבנו אצל עוה"ד שייצג אום אז והתפשרנו ועשינו הסכם וסוכם על מנת שלא יובן שלא הייתי בסדר, שגם הקלטות שמדברים עליהם חיסויים, גם ההסכם חסוי אבל אין לי בעיה להגישם. שלא יחשבו שאני מסתמך על ההסכם ולכן איני חייב שום דבר, להיפך. אין לי בעיה שההסכם יוצג (עמוד 7 שורה 25-28 לפרוטוקול דיון מיום 6.2.2022).

גם אם אין לקבל את ההקלטות כראיה קבילה משהתמלול אינו כולל את כל שנאמר בשיחות המוקלטות, ואלה הועברו אל המתמללת לא ממכשיר ההקלטה ועל כן לא ניתן לוודא האם נערכו ממועד ההקלטה ועד לתימלול השיחות, אין בכך כדי לשלול את העובדה שתוכן ההקלטות לעניין הטעיית המנוח בדבר מצבה של התביעה, אושר ואומת על ידי הנתבע, שהודה כי הוליך את המנוח שולל לחשוב שהתביעה מתבררת, פעם אומר שהתביעה הועברה לטיפולו של שופט אחר, פעם לבית משפט אחר, וכדומה (עמוד 32 שורות 33-36 לפרוטוקול דיון מיום 21.2.2023).

גם בתביעות שמוגשות בגין ליקויי בנייה, רשאי נתבע לבחור שלא להגיש חוות דעת מומחים מטעמו (שאז גם בית המשפט לא ימנה מומחה מטעמו), ולהסתמך בהגנתו על מימצאי חקירתם הנגדית של המומחים מטעם התובעים, בניסיון לקעקע את מימצאי חוות דעתם.

במקרה דנן, חקירת מומחי התובעים בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 21.2.2023, הביאה לכלל מסקנה לפיה חוות דעתם נערכה על סמך דברי המנוח בלבד, מבלי לאמת נתונים שנמסרו לידיהם אל מול הועדה המקומית לתיכנון ובניה, מבלי לנסות ולקבל מידע כלשהוא מהמהנדס והקבלן, והגרוע מכל, מבלי שווידאו שהמהנדס והקבלן סיימו את עבודתם באתר על מנת לאשר שחוות דעתם לא נערכת בטרם הגיע הזמן לעשות כן, ובשנת 2009 עת נוסחה הטיוטה האחרונה של התביעה בה צוין כי הבניה הושלמה, לא טרחו להשלים את חוות דעתם, ולהתאימה לממצב דברים בו בנית הנכס הושלמה.

ממילא, הנתבע רשאי לנסות ולערער את יסודות חוות הדעת במסגרת חקירתם הנגדית של המומחים, כפי שעשה בפועל, שכן במסגרת תצהיר עדותו הראשית, הוא אינו רשאי להעלות טענות שבמומחיות.

...

סוף דבר לאור המקובץ, על-בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי, מצאתי לקבל כאמור את טענת התובעים בדבר התרשלות הנתבע בתפקידו כמייצג המנוח, לדחות את התביעה בכל הקשור לנזקים שנבעו מאי הגשת התביעה כנגד המהנדס והקבלן בשנת 2009 או בכלל, ולאשר מתוך תביעתם את החזרי התשלומים ששולמו על ידי המנוח לנתבע בעבור שכר טרחתו בתביעה, ואגרות בית המשפט.

הנני מחייבת את הנתבע בתשלום סך של 30,057 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה שלפניי, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע בתשלום שכר טרחת ב"כ התובעים בסך כולל של 3,517 ₪.