שומה של שווי רכב לפי שנת הייצור ולא שנת העלייה לכביש

אל הכביש עלה כלי-הרכב ברבעון האחרון של שנת 2013, כלומר חודשים מספר לפני שהתובע רכש אותו, והספיק לגמוא קרוב ל-12 אלף קילומטרים (נספח ח' לתצהיר-התובע).

שנת-הייצור והקף-הנסועה צוינו גם הם ב"טופס-ההזמנה".

התובע הוסיף וחתם על מיני-מסמכים, שהגיש לו הנתבע לחתימה מבלי שנתן את דעתו לתוכנם.

את כל המלאכה הנדרשת בעריכתם של המסמכים הללו, בהגשתם ועוד קודם לכן באיתורה של המכונית ובעשייתו של הנידרש בעלייתה על כבישי-ישראל, הפקיד התובע בידיו האמונות של הנתבע.

ההסבר, המתיישב עם הגיונן של העובדות שהוכחו לבית-המשפט הוא, לדעתי, כי הנתבע ביקש להותיר את אותם 80 אלף שקלים מחוץ לתמונת-הדיווח לרשויות, באופן שיכל לאפשר לו להותיר בידיו, אם יאומץ הדיווח החסר בדבר-שוויה של המכונית, חלק גדול יותר ממנו.

העובדה כי הסכום ששולם במרכיב הזה – 63,840 ש"ח הוא פרי של פשרה, שגובשה בהליך השפוטי, שומטת את הקרקע מתחת לטענתו של הנתבע כי התובע יכל להקטין את נזקיו ולפנות אל רשות-המסים בבקשה להקטין את השומה ולצמצם את שיעורו של החיוב במסים.

...

הענין הזה חשוב לא רק כדי לעמוד, לאשורו, על סיפור-המעשה אלא גם משום, שאילו הגעתי למסקנה כי לתובע היו יד ורגל בניסיון-ההונאה של המכס, אפשר שהייתי מתייחס אחרת לסעדים החוזיים ואותם הוא ביקש כאן.

אינני מקבל גרסה זו, לא רק משום שהייתה זו גרסה כבושה שבכבושות אלא הואיל ואין היא מתיישבת, כל עיקר, עם עדותו המהימנה של התובע ועם מכלול-העובדות, שעליו עמדתי לעיל.

התוצאה אני מקבל את התביעה מצדן של העילות, ופוסק לתובע בגין נזקיו הממוניים והלא-ממוניים, יחד, סך של 78,840 ש"ח, בצירוף של הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה (17.12.2018) ועד היום, היינו, סך של 80,264 ש"ח. עוד ישלם הנתבע לתובע הוצאות-משפט בסך של 3,500 ש"ח והוא סכומה הנכון של האגרה לפי סכום-הזכייה והנדרש בהתייצבותו של התובע לשלושה דיונים בבית-המשפט; וכן שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 18,800 ש"ח. בקביעתו של סכום אחרון זה התחשבתי בתוצאתו של הבירור; בקושי לתן אמון בעדותם של הנתבע ושל מר ברנשטיין ובנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

זוהי תביעה נוספת מבין רבות, שהונחו לפניהן של ערכאות ומקורן בהגדלתה, המאוחרת, של שומת-מס בגין ייבואו האישי של כלי-רכב מחוץ לארץ לישראל.

לקוח, שבחר בדרך האחרונה, מסר את סכום-הכסף לידיו של מר רוקח "כנגד חשבונית התשלום על יעוץ". תמורת-שירותיה גבתה החברה "עמלה" מהלקוחות, ששיעורה נקבע "לפי סוג הרכב ולפי הקרבה לעמוס... המחיר נע בין 2,000 ש'ח ל-15,000 ש'ח" (שם).

אתלה, בהערכת-עדותו של מר מימון כולה, באילן גבוה בכל הכבוד ואצטט מכתב-התביעה, שכמו צווה על בית-המשפט, בפיסקה 17 לו: "לקרוא ולא להאמין". מר מימון אישר, אגב עדותו, כי לא הייתה כל מניעה לקרוא את הספק, מר סבג, לעדות ולו בשיחת-וידאו ואף לא הייתה מניעה להגיש תצהיר של עדות ראשית מטעמו – דברים, שכאמור, לא נעשו: "אז אני אסביר לך: ליאור סבג פשט רגל, פשט רגל כללי, ליאור סבג נלחם על מלחמת הקיום שלו. אין לו אפילו [די כסף] לעלות על כרטיס טיסה. הוא יכול לעשות שיחת וידיאו אם אתה רוצה, הוא יכול ללכת לקונסוליה לתת לך תצהיר והוא יכול לעשות איתך הכל אבל ליאור, מבחינה כלכלית, לא מסוגל לעבור את הכביש" (שם, בעמ' 44, ש' 30-26).

שלישית, הבקשה להערכת-מחיר כללה רק את דגם-המכונית, את שנת הייצור ואת הקף-הנסועה.

בחקירתו הנגדית הוא הוסיף: "יש תוספות שיכולות להגיע, להעלות את ערך הרכב גם מעל 55 [אלף דולרים] וגם מעל 70 וגם מעל 80, תלוי מה מותקן ברכב באותה עת בזמן היבוא... בהחלט השווי של ה-70 אלף דולר יכול להיות הערך של הרכב שלו [של התובע]... יש פה [בכלי-הרכב שיובא] תוספות: מדרגות צד, מצלמות – אני מדבר איתך על רכב שנת 2010, זה לא משנת 2019, זה דברים שלא היו קיימים [כסטנדרט בשנת 2010], אם זה מצלמות ריוורס, אם זה GPS, אם זה חיישני ריוורס, אם זה מצלמה, אם זה מסכים אחוריים, מזגן מפוצל, ריפודי עור, פתח בגג, וו-גרירה זה המון כסף" (פרוטוקול, מעמ' 95, ש' 32; עמ' 99, ש' 5-4; עמ' 101, ש' 12-7).

שווי-המכונית, על מכלול-התוספות שבה ולפי מאפייניה הנוספים כדגם, שנת-ייצור, הקף-נסועה והעדרן-תאונות, הוערך בשווי כולל של 385 אלף ש"ח. אלה היו, באותו מועד, שווי-ערך לקרוב ל-113 אלף דולרים (לפי שער יציג של 3.416 ש"ח לדולר).

...

מה אעשה והואיל ושמו של התובע התנוסס לא רק על רשימון-היבוא כי אם גם בכותרתו של כתב-התביעה, את התוצאה הכספית של דחייתה, מכול וכול, אין מנוס אלא להניח לפתחו.

התוצאה התביעה נדחית.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם התובע לאוצר-המדינה הוצאות-משפט בסך של 55 אלף שקלים.

לטענתו, הוא רכש ביום 20/05/2019 רכב מסוג סוזוקי קרוסאובר שנת 2017 מחברת כדורי המאגר שהיא "הסדר חברות ביטוח לרכבים אחרי נזקים בטוחיים". הרכב הנ"ל, לטענת התובע, הוכרז על ידי חברת הביטוח כאובדן להלכה לאחר נזק תאונתי.

6- רכב באבדן (1) נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" – ------- ( (2) רכב ששמאי רכב מוסמך קבע לגביו כי היתקיימו בו אחד מאלה: (א) הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שניגרם לו, למעט נזק ישיר שניגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב ביום קרות מקרה הביטוח כולל מסים; (ב) הרכב אינו ניתן עוד לשקום והוא נועד לפירוק בלבד.

כך, חברת הביטוח מפצה על תיקונים שהרכב דורש עקב ארוע תאונתי מקום בו אינם מוסדרים במסגרת האחריות ומקום בו הרכב מוכרז כאובדן גמור, יכול ולפי תנאי הביטוח המבוטח יקבל פיצוי כספי של שווי הרכב ולחילופין רכב חדש תמורת ישן.

אל מול זאת, במקרה של אובדן להלכה, אין מדובר בהכרח ברכב לפירוק בלבד, כך שכן ניתן לשקמו ולהעלותו שוב לכביש.

(1)   הודיע שמאי רכב לרשות הרשוי על רכב באבדן גמור או החליט המבטח להעביר את הרכב לפירוק כללי – יעביר המבטח את הרכב לעסק שמורשה לפי דין לעסוק בפרוק כלי רכב ויחזיר את רישיון הרכב לרשות הרשוי; (2)   מכר המבטח רכב שלא למטרת פירוק כללי אלא לשם תיקון – (א)   ימציא לרוכש הרכב עותק משומת רכב שערך שמאי הרכב שבדק את הרכב לאחר קרות הנזק, אם ישנה; (ב)   יחזיק ברשותו את רישיון הרכב ולא יעבירו לרוכש הרכב, אלא אם כן אותו רוכש המציא לו אישור של מוסך שניתן לו רישיון לפי דין ושלפיו תוקן הרכב, ואם הוחלף חלק, הורכב במקומו חלק חדש או חלק משומש שנירשם לפי הוראות חוק זה; על פי סעיף זה בפני המבטח שתי אפשרויות: האחת, העברת הרכב לפירוק.

בידי התובע לא הייתה כל ראיה לכך שאכן ביום 02/07/2019 עת פנה לנתבעת היה המצבר לא היה תקין אם כי בסופו של יום אכן הסתבר כי המצבר לא היה תקין, אולם אין בכך כדי לסייע לו משגם כאשר הרכב נבדק עלה כי לא היה פגם בייצור ולא עמד בתנאי תחולת האחריות.

...

סיכומו של דבר, גם אם נקבל את טענת התובע שהוא פנה לנתבעת ביום 02/07/2019 ובירר מה אפשר לעשות עם המצבר, אין בזה כדי למלא אחר דרישת כתב האחריות לפיה יש להביא את הרכב פיזית מיד למוסך הנתבעת כשמתגלית תקלה לכאורה.

אין בידי לקבל את טענת התובע להתגבר על דרישה זו בכך שהוא מניח הנחת יסוד ש"גם אם הייתי מגיע עם הרכב פיזית לא הייתם מתקנים כי רשום הערה שהרכב אובדן להלכה" עת זו נסתרה על ידי הנתבעת ובסופו של יום הרכב כן נבדק, כאשר הובא הרכב.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, משהתובע לא עמד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי להוכיח כי המצבר עומד בתנאי האחריות, הרי שהוא לא זכאי לפיצוי ואין מנוס אלא לדחות את התביעה.

הנתבעת 2 היא הנהגת הנוספת שהייתה מעורבת בתאונה עת נהגה ברכבה מידגם פולקסוואגן גולף מ.ר 32-923-38 שנת ייצור 2016 (להלן: "רכב הנתבעת 2").

התובע טוען בכתב התביעה, כי ביום 17/05/2021 שעה 14:30 או בסמוך לכך, עת נסע בטרקטורון בכביש פנימי וישר בכפר פסוטה ותוך כדי נסיעה איטית, רכב הנתבעת מס' 2 אשר הגיע מצד ימין לאחר שיצא מצומת ומבלי לתת זכות קדימה, עת פנה שמאלה, פגע בטרקטורון וגרם לו נזק.

התביעה נתמכת חוות דעת שמאי שהופקה ביום 21/06/2021 אשר נקבע בה, כי נגרם נזק של אובדן גמור לטרקטורון שהוערך בשווי של 16,303 ₪.

נטען, כי מבדיקת נסיבות התאונה עלו סתירות מהותיות לגבי אופן היתרחשות התאונה, דבר שהעלה חשד כבד לגבי היתרחשות התאונה, אם בכלל.

מובן, כי הקשר הסיבתי ההכרחי בין פעולות מזיק לנזקים הנטענים מוכח באופן הטוב ביותר ככל שקרוב מועד הבדיקה והשומה לארוע המזיק וטוב היה עושה התובע לו היה מביא את הטרקטורון מיד לאחר הארוע לבדיקת שמאי ומקבל דו"ח שמאות בסמוך למועד הבדיקה והתאונה, שמא ייטען נגד תוקפה ו/או משקלה של חוות הדעת השמאית.

...

אולם, לאחר עיון בתמונות ובחוות הדעת והראיות ושמיעת העדים, הנני קובע כי התובע לא הוכיח את תביעתו.

משהגעתי למסקנה הנ"ל ובאשר לגובה הנזק, לא מצאתי מקום לפצות על הוצאות, וגם לא לפסוק פיצוי בגין שכ"ט השמאי.

סוף דבר- אני דוחה את התביעה.

התובעת טענה בכתב התביעה כדלקמן: התובעת מחזיקה ברכב מספר רשוי 1168379 מסוג "פיאט" שנת ייצור 2012, כי הרכב בוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת, כי ביום 18.2.19 הרכב ניזוק בתאונת דרכים (להלן: "התאונה") וכי מיד לאחר קרות הארוע, נשלח התובע למוסך, נשלח שמאי מטעם הנתבעת בשם רגב אטיאס אשר ערך אומדן לגבי שווי הרכב שעמד על 50 אחוז משווי הרכב, והתבסס על הצעת מחיר של מוסך "דיזל" בטבריה, בו היה הרכב לצורך תיקון.

כאשר לתיק הוגשו שלוש חוות דעת של שלושה שמאים : השמאי מטעם הנתבעת רגב אטיאס שבדק את הרכב לראשונה ונתן חוות דעת לפיה לרכב נגרם נזק המוערך בסכום של 33,093 ₪ קרי נזק גולמי בשיעור של 50.58% (להלן חוות הדעת הוצגה סומנה ת/2 – להלן " השמאי רגב"); השמאי מטעם התובעת דני גורביץ שנתן חוות דעת ולפיה הנזק הוערך 57,071 ₪ וכן קבע כי מאחר והנזק הגולמי הוא מעבר ל- 60% מערך הרכב הכריז עליו כאובדן גמור (להלן "השמאי גורביץ"); השמאי עמוס שמעון שמונה כשמאי מכריע אשר בדק וצילם את הרכב ונתן חוות דעת לפיה הנזק שניגרם לרכב הוערך בסכום של 39,306 ₪ קרי נזק גולמי בשיעור של 53.84% (להלן "השמאי המכריע/ עמוס").

העד מטעם התובעת – אורי כהן נחקר מדוע למרות שהיו שתי שומות עם מסקנה שהרכב הוא בר תיקון, מדוע החליטו לא לתקן והחליטו למכור את הרכב כשרידים והשיב כי הבין כי הרכב לא יכול לעלות על הכביש וברגע ובעל המוסך יגיד דבר זה וגם השמאי שהביא, אין היגיון שיעלה את הרכב על הכביש (עמ' 6 שורה 22-28).

...

מאחר ולפי תנאי הפוליסה יש לנכות מכל תגמולי ביטוח את דמי השתתפות עצמית ומשלא צורפה כל ראייה להוכחת גובה דמי ההשתתפות העצמית במקרה דנן, אני מורה כי מתוך הסכום הפסוק יקוזזו דמי השתתפות עצמית בהתאם לתנאי הפוליסה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה חלקית .הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 39,306 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל .

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת אחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.