בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8785/12
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 23.10.2012 בת"פ 43301-12-11 שניתן על ידי כבוד השופט אברהם טל
תאריך הישיבה:
ח' באדר התשע"]ג
(18.2.2013)
בשם המערער:
עו"ד איל שמחוני
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה שמואל
בשם שירות המבחן לנוער:
גב' דורית לבנה
][]פסק-דין
רקע עובדתי
למקרא כתב האישום שהוגש נגד המערער, קטין בעת ביצוע העבירות, ונאשמים נוספים עולה המסגרת העובדתית הבאה:
במועד סמוך ליום 15.11.2011, הציע נאשם 1 לנאשם 2 ולאחר – ירון חזיזה (להלן: "חזיזה") לשדוד את המתלונן, קשיש בן 84, שהנו חלפן כספים, ולחלוק יחד את השלל.
לאחר שקילת מכלול השיקולים, הוחלט להטיל על המערער, בין היתר, עונש מאסר בן 21 חודשים, הוא העונש שבמוקד העירעור.
מה אם כן העונש הראוי לגזור על המערער? במישור הכללי בדבר ענישת קטינים, נפסק בהליך אחר:
"קיימים שלושה נימוקים עקריים לגישה העונשית המבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת. לאמור, הקטין בגיל מסוים (12 על פי סעיף 34ו לחוק העונשין) אומנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, העדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר. מצב הדברים האמור מהוה בסיס למסקנה שיש מקום להחמיר יותר עם הבגיר מאשר עם הקטין. הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש. מצב זה תומך בתוצאה, לפיה יש לגזור על הקטין עונש מקל יותר מאשר על הנאשם הבגיר. הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר. יושם אל לב כי הנימוק הראשון מיתמקד באחריות לעבירה, הנימוק השני מיתמקד בעונש עצמו ואילו הנימוק השלישי – פניו לעתיד" (ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.02.10)).
...
ביום 15.11.11, בהתאם לסיכום המוקדם, נסעו נאשם 2, חזיזה, המערער והשותף הנוסף למקום סמוך לביתו של המתלונן.
מה אם כן העונש הראוי לגזור על המערער? במישור הכללי בדבר ענישת קטינים, נפסק בהליך אחר:
"קיימים שלושה נימוקים עיקריים לגישה העונשית המבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת. לאמור, הקטין בגיל מסוים (12 על פי סעיף 34ו לחוק העונשין) אומנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, היעדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר. מצב הדברים האמור מהווה בסיס למסקנה שיש מקום להחמיר יותר עם הבגיר מאשר עם הקטין. הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש. מצב זה תומך בתוצאה, לפיה יש לגזור על הקטין עונש מקל יותר מאשר על הנאשם הבגיר. הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שיקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טיפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השיקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר. יושם אל לב כי הנימוק הראשון מתמקד באחריות לעבירה, הנימוק השני מתמקד בעונש עצמו ואילו הנימוק השלישי – פניו לעתיד" (ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.02.10)).
סוף דבר, הוחלט לקבל את הערעור באופן שעונשו של המערער יועמד על 15 חודשים לריצוי בפועל, תחת 21 חודשים שנקבעו בהחלטה המקורית.
