שוד ורכב גנוב כלפי נהגי מוניות

בבחינת מידת הפגיעה בערך המוגן יש לתת את הדעת לכך שבעבירות השוד קיימים מדרגי ביניים של חומרה, ובמסגרת זו יש לבחון את מידת התיכנון והתחכום; מספר המשתתפים במעשה; טיב ושווי הרכוש שנשדד (רכב, כסף מזומן, תכשיטים, אופניים או קורקינט חשמליים, טלפון סלולארי); מקום ביצוע העבירה (בית מגורים, סניף בנק, חנות נוחות, קיוסק, רחוב); האם נעשה שימוש בנשק קר או חם (אקדח, סכין, חפץ דמוי אקדח), האם הופעלה אלימות פיזית ובאיזו מידה; זהות הקורבן (קשישים, עובדי לילה, נהגי מוניות, בני נוער); הנזקים שנגרמו ועוד.

גניבה של טלפון סלולארי והקוד הסודי מהוה גם פגיעה משמעותית בפרטיות.

...

סבורני שלנסיבות חייו השפעה על הדפוסים ההתמכרותיים והשוליים שפיתח ועל ביצוע העבירה.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לתקופה המרבית, תוך חריגה ממשית ממתחם העונש.

זאת לצד עונש מאסר מותנה ופיצוי למתלונן בגין הנזק שנגרם לו. סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר אשר יינשאו בדרך של עבודות שירות.

לעניין מדיניות הענישה באשר למקרי שוד של נהגי מוניות וגניבת המוניות ייאמר באופן כללי, כי: "נהגי מוניות הפכו בשנים האחרונות טרף קל למעשי שוד, הואיל ונאסר עליהם לבחור את נוסעיהם, ולא אחת מנוצלת עובדה זו על ידי אנשים חסרי מצפון כדי להסיעם למקומות מבודדים שם הם תוקפים את הנהגים, מאלצים אותם לברוח על נפשם, וגונבים את רכביהם. זו היתנהגות שחומרתה רבה, ולא אחת פסקנו כי יש להשית בגינה תקופות מאסר ממושכות, במטרה להבהיר לכל את המחיר שיידרשו לשלם אם יימצאו חוטאים בכך" (ראו בע"פ 1885/07 נאיף נגד מדינת ישראל [1.7.08], פסקה 3; להלן: ע"פ נאיף).

...

לגבי אישום 3, שעניינו נסיון שוד תוך שימוש באלימות ברף לא גבוה, אני קובעת מתחם עונש הולם אשר נע בין 18 ל – 42 חודשי מאסר בפועל.

בהתחשב בכך שהמדובר במסכת מעשים אשר התרחשו בתקופה תחומה, בהן הודה הנאשם במהלך חקירתו במשטרה ובבית-המשפט, החלטתי לגזור על הנאשם עונש כולל לכל האירועים, כקבוע בסעיף 40יג'(ב) לחוק העונשין.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, כשהתחשבתי, בין השאר, בנסיבות המעשים והעושה, תוך שמירת יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת, אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: 54 חודשי מאסר בפועל מהיום, ובניכוי תקופת מעצרו: 17.8.15 – 11.11.15.

על הצורך בהגנה על אזרחים תמימים העוסקים בשגרת יומם לפרנסתם, עמד השופט א' רובינשטיין בע"פ 9647/09, שור נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.10.2009 [פורסם בנבו]: "שוד כשלעצמו מן החמורות שבעבירות הוא, ועסקינן בשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, שעונשו המרבי עשרים שנות מאסר. שוד בתחנת דלק בשעות ליל ניתן להשוותו למשל, לשוד נהג מונית, שעל חומרתו עמד בית משפט זה לא אחת ולא שתיים, ורוב מלים אך למותר; הצד השווה ביניהם הוא הפגיעה במי שנכון לשרת את הציבור, לפרנסתו, גם באישון לילה, והוא חשוף לזדון הזולת. נהג המונית הוא בודד, וכך על פי רוב המתדלק הלילי. דרך יחידה שבתי המשפט יכולים לבטא בה את עמדתם הנחרצת כלפי החוטאים בכגון דא, ולתרום להגנת המתדלקים, היא בענישה" עבירות השוד המבוצעות כלפי נהגי מוניות אינן תופעה נדירה.

"נהגי מוניות הפכו בשנים האחרונות טרף קל למעשי השוד, הואיל ונאסר עליהם לבחור את נוסעיהם, ולא אחת מנוצלת עובדה זו על ידי אנשים חסרי מצפון כדי להסיעם למקומות מבודדים שם הם תוקפים את הנהגים, מאלצים אותם לברוח על נפשם, וגונבים את רכביהם. זו היתנהגות שחומרתה רבה, ולא אחת פסקנו כי יש להשית בגינה תקופות מאסר ממושכות, במטרה להבהיר לכל את המחיר שיידרשו לשלם אם יימצאו חוטאים בכך..." (ע"פ 1885/07, עיסא נאיף נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו) ראו גם ע"פ 10828/04 אלטורי טלאל נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו.

...

אני סבורה שמתחם העונש ההולם בעבירת שוד בנסיבות של שהייה בלתי חוקית נע בין 4 ל-7 שנות מאסר.

סיכומו של דבר, עונש של 40 חודשי מאסר לו עתרה המאשימה אינו מחמיר עם הנאשם ואפילו חורג ממתחם הענישה התחתון שנקבע על ידי וחורג באופן משמעותי מרף הענישה התחתון שהוצע על ידי המאשימה.

באשר לקנס, נוכח תקופת המאסר והפיתוי שהוטלו על הנאשם, החלטתי להימנע מהטלת קנס.

אלא, שמגיליון ההרשעות הקודמות שלו עולה כי הובא לדין בגין שלוש עבירות קודמות הקשורות לכלי רכב, כגון התפרצות לרכב וגניבה מתוכו, ובאף אחד מן המקרים לא נגזר עליו עונש מאסר בפועל.

על חומרתם הרבה של מעשי שוד המבוצעים כלפי נהגי מוניות, ואשר למרבה הצער הפכו לתופעה רווחת מאד, אין צורך להכביר מילים.

...

החלטנו לקבל טענה זו. העונש שנגזר על נססרה נטה, אומנם, לקולה; מן הסתם לנוכח הסכמתו לסיים את ההליך בהסדר טיעון עם התביעה.

בהתחשב בכלל הנסיבות הללו, החלטנו לקבל את ערעורו של נהאד ולהעמיד את מאסרו על שבע שנות מאסר, חמש מתוכן מאסר בפועל, ויתרת התקופה מאסר על-תנאי, כאשר התנאי הוא כקבוע בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי.

אך נראה לנו כי את הפער הקיים אי-אפשר להשאיר כמות שהוא, ורק מטעם זה החלטנו להקל עם איאד במובן זה שריצוי עונשי המאסר על-תנאי המופעלים ייעשה על-ידו באורח חופף לעונש המאסר שנגזר עליו בגין העבירות הנוכחיות.