לא נעלמו מעיני הסתירות בין הגב' בוץ והגב' נחימוב בתאור הסיבה לנפילה הראשונה של הנאשם (גב' בוץ תארה שני גברים אריתראים שסייעו למתלוננת להחזיר לידיה את בנה וגרמו לנפילתו של הילד, בעוד שגב' נחמני אמרה שלא ראתה סיבה לנפילתו של הנאשם).
גרסה זו של הנאשם מציבה בפניו משוכה קשה למעבר, שכן נוכח הכחשתו הגורפת עליו לעורר ספק בגרסאותיהם של כל אחד מעדי התביעה הרבים שהעידו, הכוללים, כאמור, הן אזרחים שאינם מכירים האחד את השני, והן שוטרים המתארים את היתנהגותו בשטח, ובהמשך בתחנת המישטרה.
מהאמור מצטיירת תמונה המצביעה על מחדל של חוקר הזי"ט, שהתבקש על ידי הגורם האחראי על החקירה לבדוק מצלמות אבטחה לאורך ציר הנע בין רח' הרצל 28 לבין רח' הרצל 30, אולם הסתפק בסופו של יום בבדיקה מצומצמת מזו שהתבקש, זאת לאחר ששוחח עם הסייר שהגיע למקום, שמסר לו את מיקום ההתרחשות ה"מדוייק".
כפי שנקבע לא אחת, מחדלי חקירה אינם מובילים, כשלעצמם, לזיכוי הנאשם, אלא יש לבחון את משמעותם על רקע כלל הראיות שהונחו בפני בית המשפט, במטרה לבדוק האם חרף מחדלי החקירה, הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמה [ע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (24.9.2012)].
...
גב' בוץ שללה את טענת הנאשם, לפיה הילד הסתובב שלא בלווית אמו: "היא יצאה מהחנות עם התיקים שלה, הילד הלך קצת לפניה היא יצאה אחריו כדי שלא יברח למעבר החציה הקרוב, החשוד עמד שם והסתכל, כל זמן שאני ראיתי ואז בסופו של דבר הוא הלך אחריה בדיוק לאן שהיא הלכה... הילד ניגש אליו אחרי שהוא אמר לו משהו". משנשאלה האם אז הלך עם הילד, השיבה: "הוא לא הלך הוא הרים את הילד, הילד ניגש אליו. הקורבן (המתלוננת – ע.מ) מיד הלכה אחריו ואז תפסה בחולצה" (עמ' 33).
לאור מכלול הנימוקים אני קובע שאין לתת משקל כלשהו לעדותה של אחות הנאשם.
לפיכך אני קובע שעלה בידי המאשימה להוכיח את תקיפת המתלוננת ואת תקיפת הילד.
סוף דבר
נוכח כל האמור, מצאתי להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום: תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 275 לחוק; תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.
