שבר בעצם הבריח מפגיעת צליפת שוט

הנתבע קיבל את התביעה, והכיר בחבלת ראש, שבר בעצם הבריח משמאל, שבר בבוהן יד ימין, שיפשוף מעל הבטן ובכאבי צואר כפגיעות בעבודה.

להלן נימוקיי- בחוות דעתו של ד"ר כרמון מצוין כי "בכל הבדיקות שמיינתי הן המקטע הקידמי והן קרקעית העיניים נימצאו תקינים לחלוטין עם חדות ראיה – עם תיקון – של 6/6 בשתי עיניו. לא מתוארת שום הפרעה בתנועתיות של העיניים או בתגובות האישונים. לא מתוארת שום הפרעה לאיזון בית העיניים במובן של פזילה אפשרית". המומחה ממשיך ומבהיר ביחס לקשר הסיבתי בין ההפרעה הזמנית בראייה לבין התאונה כי: "מבחינת ממצא אובייקטיבי של העיניים אין כל בין התלונה של הראיה הכפולה החולפת והתאונה. יחד עם זאת לעניות דעתי מבחינה נוירולוגית יש לחפש את הקשר הזה וצריך לקחת בחשבון השפעת התאונה הקודמת עם צליפת השוט וההגבלה הקבועה הקודמת בתנועות הצואר במיולד כאשר מדובר בראיה כפולה". כפי שניתן לראות המומחה תמך את חוות דעתו בממצאים רפואיים וחוות הדעת נהירה וברורה כך שאין כל עילה משפטית להתערב בה. התובע אף לא ביקש להפנות שאלות הבהרה אל המומחה.

...

על כן, יש להפנות את המומחה שאלה הבהרה בזו לשון: "בחוות דעתך ציינה כי התובע טופל על ידי ציפרלקס אולם משדיווח על תגובה לא טובה לתרופה עבר לטיפול ב-1 מ"ג קלונקס לשינה. לעומת זאת, בתשובותיך לשאלות ההבהרה ציינת כי התובע לא היה מטופל בציפרלקס כלל. אנא יישב את הסתרה דנן. במידה והתובע הי המטופל בצירפלקס גם לתקופה קצרה, האם אין בכך בכדי לשנות את תוצאת חוות דעתך, כולה או חלקה?". לבסוף, באשר לחוות הדעת בתחום הנוירולוגי מטעם פרופ' דרורי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את חוות הדעת של המומחית ולדחות את התביעה; וכדלקמן: פרופ' דרורי בדקה בחן את נתוניו הרפואיים של התובע כפי שהם עולים מהמסמכים הרפואיים שהועברו לעיונה לרבות בדיקות דימות ובדיקות נוירולוגיות שבוצעו לתובע ונמצאו תקינות, פירטה את הסימפטומים עליהם הלין והגיעה למסקנה כי אין קשר סיבתי בין טשטוש הראייה וקשיי הריכוז לבין התאונה.

עם זאת, שעצם ההפניה לחוות דעת בתחום שונה אינה מהווה מסקנה כי בתחום דנן יש קשר סיבתי בין הפגיעה לבין התאונה, אלא רק הפנייה לבדיקת הנושא, כפי שאכן נעשה.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, התביעות בדבר פגיעה נוירולוגית, פגיעה בראייה ופגיעה אורטופדית בגב - נידחות.

לדברי המערער, הכאב בצואר התגבר לאחר מספר ימים, כמקובל בפגיעות מסוג צליפת שוט והמערער פנה לקבלת טפול.

הועדה מנמקת באופן ברור כי פער הזמנים הוא השולל את הקשר הסיבתי שכן במיון נימצאו שבר בצלע ושבר בעצם הבריח וכאמור לא נמצא פגם צוארי כלשהוא.

...

דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.

סוף דבר – הערעור נדחה.

ביום 17.8.2007 הועבר לבית החולים לוינשטיין, שם התברר כי סובל ממספר תופעות, ובהם, שיתוק עצם הפנים משמאל, חולשת פלג גוף שמאל, שברים בחוליית הגב, ירידה עצבית תחושתית, פגיעה בשיווי משקל, בעיות חרדה, פגיעה בזכרון ועוד.

על כן, פרופ' סלעי העריך את שיעור נכותו הצמיתה של התובע כדלהלן: 10% בגין שיתוק בצורה קלה של העצב הסיאטילפי ס' 32(1) א' לתקנות הביטוח הלאומי; 10% בגין איחוי גרוע לשבר בעצם הבריח משמאל לפי ס' 39 (2) לתקנות; ו- 5% עקב שבר של חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה, לכל אחת משלושת החוליות, D5, D6, L1, היינו שיעור של 15%לפי ס' 37(8) א' לתקנות.

אין פער בין קביעות המומחים בתחום א.א.ג לעניין שיעור הנכות בגין טינטון (10%) ועל כן זהו השעור הקבוע בליקוי זה. לעניין שיתוק עצב הפנים, לכאורה גם בסעיף זה, אין פער בין הצדדים שכן ד"ר הימלפרב קבע שיעור של 30%, מומחה הנתבעות הפנה לקביעת נורולוג ומומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה קבע שיעור של 30% גם כן. לפיכך, הנני קובעת כי אומנם בסעיף זה שיעור הנכות הנו 30%, אך הוא חופף לשעור הנכות הנורולוגי ועל כן לא יובא בחשבון בעת קביעת הנכות בתחום א.א.ג. לעניין הפרעות בשיווי המשקל, קובע ד"ר חיימוף כי אומנם שיעור הנכות בגין סחרחורת הנו 10% אולם יש לנכות עבר רפואי קודם בשיעור של 5%, שכן תלונה על סחרחורת מופיעה בתיקו כבר בשנת 1990 בעקבות תאונת דרכים במנגנון 'צליפת שוט' משנת 1988 וכן תאונות נוספות במנגנון דומה גם בשנים 2002 ו-2003.

...

לא שוכנעתי כי יש להעדיף את המוצג נ/1, על פני תעודה עדכנית של מנהלת הארגון, אשר נחקרה על תוכן התעודה.

אשר על כן, בתביעת התובעת 2, הנני מחייבת את הנתבעות בתשלום סך של 278,458 ₪ נכון ליום 20.8.13, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד למועד מתן פסק הדין.

היינו, הנתבעות תשלמנה לתובעת 2 סך של 282,879 ₪.

עוד התברר, כי נגרם לתובע שבר בעצם הבריח משמאל.

בכל הקשור עם עמוד השידרה הצוארי, התברר כי ניחבל בחבלת צליפת שוט; קיפוזיס צרויקו-טורקלי קשה וריגידית.

כמו כן נישאל כיצד זה יתכן שהתלונן רק שנה וחודשיים לאחר התאונה על הפרעה באין אונות, כמו כן ניתן לשתות אלכוהול באותה תקופה ולצרוך סמים שעלולים להסב את אותה בעיה וכך גם אין מיכל דלק של אופנוע מעורב, וכמו כן אין שום פגיעה בעמוד השידרה המותני או בעצמות האגן, והשיב: "שוב, זו היתה נקודת התורפה שהיה קשה לי להסביר, חשבתי שמדובר באופנוע עם מיכל דלק, זה קפץ לי מיד לראש. הפגיעות המיניוסקולאריות בין אם זה בכלי דם או בין אם בעצבים קטנים, הן לא באות לביטוי תמיד מיידית אלא מאוחר יותר, זה מתחיל להיתדרדר הדרגתית מהתאונה, עד 3/4 שנה, שנה לאחר מכן" (עמ' 28 מול ש' 14-17).

...

נושא זה כלל לא נבדק ע"י מומחה ביהמ"ש ומכאן שאין מנוס מלקבוע שקביעת הנכות במל"ל לא נסתרה בעניין זה. יחד עם זאת, אין כל אפשרות להתעלם מדברי התובע בעצמו במהלך הדיון ולפיהם "הבעיה שלי היא בבריחה, לא במתן. יש לי בריחה של שתן" (עמ' 23 מול 20).

לאור כל האמור לעיל, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 55.54%.

הפיצויים בגין ראשי הנזק השונים לאור כל האמור לעיל זכאי התובע לפיצויים כדלקמן: הפסדי שכר לעבר 806,049 ₪.

בחוות דעתו מיום 10.1.2020 (להלן: חוות הדעת הראשונה) קבע ד"ר שזר כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב השבר בעצם הבריח, אם בכלל ארע שבר כזה, שכן הוא לא ראה סימני שבר בצלומי הרנטגן וה - CT שהוצגו לו. כך כתב: "גם אם היה שבר קווי (לא ראיתי כזה), הרי שבר כזה מתחבר ולא גורם לפגיעה תפקודית. ניתן לקבוע כי לא קיימת נכות בגין פגיעה של עצם הבריח". עם זאת קבע ד"ר שזר, כי מנגנון הפגיעה גרם לזעזוע הדומה למנגנון של "צליפת שוט", מה שיכול לגרום לפגיעה צוארית, ואכן, בבדיקות הדמייה אובחנה פריצת דיסק בגובה חוליות 5C - 6C, שטופלה בשתי צריבות דיסק.

...

בהתאם אני קובעת, כי התובעת נפגעה בגופה תוך כדי יציאה מרכב בסיום נסיעה, מה שעולה כדי "שימוש ברכב מנועי", קרי, תאונת דרכים כמשמעה בחוק, ומכאן חובתה של הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב במועד התאונה, לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה (אעיר, כי שלא כנטען על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, רשיון רכב, תעודת ביטוח חובה ורשיון נהיגה של הנהג צורפו לכתב התביעה).

התרשמתי כי קביעתו של ד"ר שזר, לפיה המימצאים בהדמיות שנערכו לתובעת לאחר התאונה הם מימצאים שאינם חבלתיים, ואשר באופן חד משמעי לא נגרמו בתאונה, אלא היו קיימים לפניה, מבוססת על נסיונו, על מקצועיותו ועל מומחיותו, ואני מקבלת אותה במלואה.

התרשמתי כי קביעתו של ד"ר שזר, לפיה אופי התלונה של התובעת מיום 11.7.2017, על כך שהינה סובלת מזה שנה מכאבי צוואר המקרינים לזרוע, מלמדת על בעיה דיסקלית קיימת, הגם שלא היתה סימפטומתית במלואה או באופן רציף, מבוססת אף היא על מומחיותו ועל נסיונו, ואף אותה אני מקבלת במלואה.

כפועל יוצא, אני מקבלת את קביעתו הסופית של ד"ר שזר בעדותו, לפיה היה לתובעת במועד התאונה מצב קיים של בקעי דיסק בעמוד השדרה המתני, הגם שמצב זה לא בא לידי ביטוי בתסמינים, אך הפך סימפטומתי בעקבות החבלה בתאונה; כפועל יוצא, אני מקבלת את קביעתו הסופית, לפיה מתוך הנכות בשיעור 15% אותה קבע לתובעת בגין הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי שלה יש לנכות מחצית, ולייחס לתאונה מחצית בלבד, קרי, 7.5%.