שאלות משפטיות בתביעת נזקי גוף בגין מפגע במדרכה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 26406-12-20 לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל התובע: פלוני הנתבעת: עריית רמת גן מטעם התובע: עו"ד ניר אבישר, מטעם הסיוע המשפטי מטעם הנתבעת: עו"ד אייל לוי פסק דין

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע, לאחר שנפל לטענתו עקב מפגע במדרכה בשטח הנתבעת.

לפיכך השאלה הדורשת הכרעה היא האם ערוגת העץ וסביבתו, מהוים מפגע כטענת התובע, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעת, שמדובר בכורח שורשיו של העץ, ולא מדובר במפגע שאמור להקים אחריות.

...

משכך, הוגן להשית על התובע אשם תורם ואולם מידת האשם התורם אמורה להיות מתונה בשים לב שאדם אינו אמור ללכת כשעיניו בקרקע ושמדובר במדרכה שסך הכל היא במצב סביר ומכאן שהתובע לא היה אמור לצפות לקיומו של מפגע מסוג זה. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמו התורם של התובע עומד על שיעור של 25%.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מפגע ואת אחריותה של הנתבעת.

אחר כל האמור לעיל ומשהוכחה אחריות הנתבעת, הפיצוי הוא כדלקמן: נזק לא ממוני - 40,000 ₪ עזרה והוצאות מכל סוג - 10,000 ₪ סה"כ 50,000 ₪ אשם תורם 25% 12,500 ₪ - סה"כ 37,500 ₪.

עניין לנו בתביעה לקבלת פיצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, עפ"י הנטען, עקב נפילתו בשל מפגע שהיה בסמוך למקום מגוריו, ברח' החשמונאים בעיר טבריה.

לאחר שאכריע במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה, דהיינו לאחר שאקבע על בסיס חומר הראיות שהונח לפניי, מה הן הנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה, אעבור לדיון ברובד השני ואכריע בשאלה המשפטית, האם בנסיבות שנקבעו, מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעת.

לאחר שקבעתי, את הפן העובדתי הרלוואנטי, דהיינו נסיבות התאונה, אעבור כעת לידון בשאלה, האם נסיבות התאונה כפי שתוארו לעיל, מקימות עילת תביעה של עוולת הרשלנות בהתאם לפקודה? האחריות חובת זהירות מושגית של הערייה אין מחלוקת בין הצדדים כי המדרכה, מושא כתב התביעה, נימצאת בשטחה המוניציפאלי של הנתבעת.

...

למותר לציין, כי דין טענת התובע בדבר קיומה של עזרה בשכר, להידחות.

אשר להוצאות בעתיד, סבורני כי התובע יזדקק להוצאות נוספות בעתיד, בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 118,207 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 23,511 ₪ כולל מע"מ והוצאות משפט בסך 8,300 ₪.

בפני תביעה לקבלת פיצויים בגין ניזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

שאלת החבות: הלכה פסוקה היא, כי "לצורך הטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומם של ארבעה יסודות: חובת זהירות שחב הנתבע-המזיק כלפי התובע-הניזוק ביחס לארוע מושא התביעה; הפרת חובה זו בהתרשלות על ידי הנתבע; קיומו של נזק לתובע; וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.". באשר לשאלת קיומה של חובת זהירות במקרה מסוים, "הרי שזו תוכרע בחיוב אם יינתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה ממעשהו או מחדלו ייגרם לתובע הנזק הנידון; והאם הנתבע חייב היה לצפות זאת. בעוד השאלה הראשונה מוכרעת במישור הפיזי – טכני, השאלה השנייה היא נורמאטיבית ומוכרעת בעיקרה לפי שקולי מדיניות משפטית ... עם שיקולים אלה נמנים הן שיקולים נזיקיים מסורתיים, אשר קשורים בעקרון ה"שכנוּת", הן שיקולים רחבים יותר.

לא זו אף זו, אף אם עריית קריית מוצקין לא ידעה בפועל ולא צפתה בפועל כל נזק מהמפגע במדרכה, הדבר אינו משנה, שכן השאלה הרלבנטית היא אם היה עליה לצפות, ולשאלה זו כבר ענינו בחיוב.

שקולי מדיניות משפטית תומכים אף הם בהטלת אחריות נזיקית בגין המפגע הנידון.

...

כאב וסבל: בהתחשב בטיב הפגיעה, תקופת ההחלמה, שיעור הנכות הצמיתה וגיל התובע, מקובלת עלי דרישתו בראש נזק זה כסבירה, ועל כן אני פוסקת סך של 20,000 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד: בהינתן שיעור הנכות וטיבה, ובהינתן כי התובע חזר לתפקוד יומיומי מלא ולא נזקק לכל עזרה מתום תקופת אי הכושר ועד עצם היום הזה, לא שוכנעתי כי קיימת כל הצדקה לפסיקת פיצויי לתובע בגין עזרת צד ג' לעתיד.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 96,000 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 715 ₪ בגין אגרת פתיחה.

לפני תביעה לניזקי גוף בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: החוק ).

בגדר השלב הראשון, הכרוך בהכרעה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים", כמשמעה בחוק הפיצויים, על בית המשפט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראה: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

היא נפלה עקב מפגע במדרכה.

תוכנו של הקשר הסיבתי המשפטי לעניין היחס בין השמוש ברכב מנועי לבין ניזקי הגוף הנגרם כתוצאה מכך הוא מבחן של "הגורם הממשי". מבחן זה מתמלא על פי מבחן הסיכון לפיו: השמוש בכלי הרכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי.

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנסיבות הנטענות בכתב התביעה אינן מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

התוצאה בשים לב לאמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה הנסיבות הנטענות בכתב התביעה אינן מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק, ודין התביעה להידחות.

בהתחשב בכל הנ"ל אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת מס' 2 בסך של 2500 ₪.

נקבע כי הרשות המקומית חבה אף היא באחריות לניזקי המשיבה מאחר שלא פעלה ללכוד את הכלבה קודם לארוע, על אף שהמשיבה היתקשרה למוקד העירוני שבועיים קודם לארוע והתלוננה על שוטטות של כלבה זו ברחובות הסמוכים לביתה, ללא רצועה וזמם; הן מאחר שלא הסירה את המפגע במדרכה.

לפיה "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינא אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". בחירתו של המחוקק בפקודת הנזיקין להטיל את האחריות רק על מי שהחזיק בכלב "דרך קבע" מעידה על מבחן מצמצם יותר החל בדין האזרחי.

בספרות המשפטית הועלתה השאלה אם ניתן להסתמך לעניין זה על ההגדרה הרחבה שבסעיף 40 לפקודת הנזיקין או שמא על זו שבפקודת הכלבת (ראו עופר דרורי "על אופייה של האחריות הנזיקית – האחריות לניזקי כלב", הפרקליט מו 384, 405-402 (2002); והשוו גיל יוחננוף דיני בעלי חיים 251 (2009) ובאסמכתאות שבה"ש 12 שם).

...

אכן, סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הקובע משטר של אחריות קפידה על בעלי כלבים, נוקט בלשון "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע". אלא שבמקרה זה אנו סבורים שניתן היה להטיל על המערער את האחריות הן על יסוד הקביעה כי התרשל בהחזקת הכלבה שבחזקתו, תוך התבססות גם על ההרשעה בדין הפלילי שעניינה באי-נקיטת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו; הן על יסוד משטר האחריות שנקבע בסעיף 41א לפקודת הנזיקין.

המסקנה מכל אלה היא שבדין הוטלה אחריות על המערער ובנו מכוח החזקתם בכלבה.

לפיכך, אף שהוכחת הקשר הסיבתי מוטלת על הניזוק גם כאשר הועבר הנטל לנתבע מכוח כלל ההופך את הנטל (ראו ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, מיום 3.12.09, בפסקה 16 לפסק-הדין; ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 24.10.11, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 24.9.15, בפסקה 29 לפסק-הדין), יש לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל זה. לנוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.