רשמות עיקול על זכות מותנית

סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כך: "(א) הוכח להנחת דעתו של הרשם כי בעל מקרקעין, או בעל זכות שכירות, שאילה, זיקת הנאה, זכות קדימה או משכנתה, התחייב בכתב לעשות בהם עסקה, או להמנע מעשות בהם עסקה, ירשום הרשם, על פי בקשת מי שהתחייב או מי שזכאי לפי ההיתחייבות (להלן - הזכאי), הערה על כך; לענין זה אין נפקא מינה אם ההיתחייבות היתה בהסכם, בהרשאה בלתי חוזרת או במסמך אחר, ואם היתה מפורשת או משתמעת, מוחלטת או מותנית." עיון בצו העיקול אשר ניתן ביום 29.7.08 על ידי רשם ההוצאה לפועל, מלמד כי הוטל עיקול על המקרקעין שפרטיהם מובאים בצו, כאשר צויין כי המקרקעין "בבעלות החייב שר בשמת". עוד נוספה הערה, בהמשך, בזו הלשון: "אם הנכס אינו רשום על שם החייב הנ"ל אין לבצע את העיקול". כלומר, המילה "בעלות" בה נעשה שימוש ברישא של הצוו, אינה מופיעה עוד בהמשך, שם מדובר ברשום "על שם". בפני רשם ההוצאה לפועל, עמדה בקשת הבנק להטלת העיקול כשאליה צורף נסח טאבו, כלומר, רשם ההוצאה לפועל אשר נתן את צו העיקול על שמה של המערערת, היה ער לכך שמדובר בזכויות הנובעות מהערת אזהרה בלבד.

...

מכאן, איני מקבלת את טענת המערערת כי משאין היא בעלת המקרקעין, לא ניתן לעקל, מכוח הצו, את זכויותיה מכוח הערת האזהרה.

סוף דבר נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הנני מחייבת את המערערת לשלם למשיבים 1 ו- 2, לכל אחד מהם, סך של 7,500 ₪ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הערבון אשר הופקד על ידי המערערת יועבר למשיבים, מחצית הערבון לכל אחד מהם, על חשבון הסכום שנפסק, היתרה תשולם על ידי המערערת למשיבים בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לחלופין, ככל שבית המשפט יתערב בהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, אז יש להורות לרשם המקרקעין לתקן את הרישום באופן שליד ההערה שתרשם על זכויות העזבון יירשם כי העיקול מותנה כדי חלקם של החייבים בעזבון המנוחה ז"ל. דיון והכרעה החלטתי לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

...

א. בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ובניגוד להוראות תקנה 119 לתקנות ההוצאה לפועל, ואף מבלי שנתבקשה ארכה כלשהיא מטעם המבקש, לכן, דינה להידחות על הסף.

לחלופין, ככל שבית המשפט יתערב בהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, אז יש להורות לרשם המקרקעין לתקן את הרישום באופן שליד ההערה שתירשם על זכויות העיזבון יירשם כי העיקול מותנה כדי חלקם של החייבים בעיזבון המנוחה ז"ל. דיון והכרעה החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

משכך, אין בידי לקבוע ממצאים כלשהם בעניין זה או לדעת מי מהצדדים נמנה להיות יורש ע"פ צוואה מעיזבון המנוחה ז"ל. הנחתי כי החייבים ( ובכללם המבקש) נמנים עם היורשים על פי הצוואה.

לאור המקובץ, הגעתי לכלל מסקנה, כי החלטת כב' הרשמת בהטילה עיקול ברישום על המקרקעין הרשומים על שם העיזבון, שטרם חולק, ניתנה שלא כדין ובחוסר סמכות, ולפיכך דינה להתבטל.

ועוד, הוראת סעיף 82 לחוק הירושה מחייבת מנהל העיזבון לחלק יתרת העיזבון בין היורשים: "מנהל עזבון חייב, בכפוף להוראות בית המשפט, לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת." ( ההדגשה שלי ס"י) סוף דבר הערעור מתקבל, באופן שהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 28.1.2014 תבוטל.

כן נקבע כי "למען הסר כל ספק ומשכעת מתברר כי למשיב אין כל זכויות במקרקעין הרי שממילא העיקול לא חל זכויות במקרקעין". בהחלטה מיום 22.3.20, שניתנה על גבי תגובת המשיב לבקשה לביטול צו עיקול זמני, חזרה כב' הרשמת על קביעותיה והורתה כי: "צו העיקול לא הוטל מקום בו לנתבע אין זכויות וממילא לא בוטל. ההחלטה מיום 18.3.20 מדברת בעד עצמה. לא מצאתי להוסיף על החלטה זו". בהחלטה נוספת מיום 23.3.20, שניתנה על גבי בקשת מר רחמין והמבקשת "לקביעת מועד לדיון בבקשה הדחופה לביטול העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד", קבעה כב' הרשמת כי: "כאמור בהחלטה מיום 18.3.20 לא הוטל עיקול על זכויות המחזיקה/המבקשת ועל כן אין מקום לקיים דיון בבטול עיקול שכזה. ככל שנירשם בלישכת רישום המקרקעין עיקול כאמור בבקשה זו הוא מבוטל". בהחלטה מיום 24.3.20, הרביעית במספר, חזרה כב' הרשמת על קביעותיה לעניין ביטול העיקול על זכויות המבקשת, וביום 26.3.20 ניתן "ביטול צו עיקול מקרקעין". ביום 30.3.20 הגישו מר רחמין והמבקשת בקשה לחייב את התובע (הוא המשיב) בתשלום הוצאות וזאת בשל ההוצאות שנכפו על החברה "על לא עוול בכפה", מאחר שנדרשה להגשת בקשה לביטול צו העיקול שהוטל שלא כדין על הנכס.

בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בנגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' ועירבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בנגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצוו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה.

...

בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בניגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה.

ואולם, הגעתי לכלל מסקנה, כי העדרה של הנמקה בהחלטות ביהמ"ש קמא מחייבת, בנסיבות העניין, את קבלת הערעור.

אינני מקבלת את טענות המשיב, כי חלים בענייננו סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, שכן המבקשת אינה צד להליך בביהמ"ש קמא.

התוצאה הנה, כי הערעור מתקבל.

למעלה מן הצורך יוער, כי החלטת הרשמת מיום 21.1.2022 ניתנה בטרם הגשת חו"ד המומחה והשמאי; והחלטת הרשמת מיום 18.7.2023 שדחתה את הבקשה לביטול העיקולים נומקה בכך ש"משעה שנטען כי ביטול צו העיקול נידרש לצורך מכירת אחת הדירות ולשם כסוי החובות, לא ברור מדוע התבקש ביטול צו העיקול על זכויות המשיבה בשלושת נכסי המקרקעין" (סעיף 9 להחלטה).

זכאות המבקש לפירוק שתוף באחת מן הדירות, אינה מותנה אך בהוכחת הנזק שיגרם לו ככל שימנע ממנו לפרוע חובות באמצעות כספי מכירת אחת הדירות להשקעה.

...

משכך אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת, הנמצאת ברחוב YYY, דירה מספר 22 או 23 בתל אביב (להלן: "הדירה"), וזאת בדרך של מכירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

לדבריו, רשם את הזכויות לפי תכנית שהנתבעת 1 המציאה לו, והיא שנושאת באחריות לשגיאות, ולא היה זה מתפקידו להצליב מידע בין מחזיקי הנכסים בפועל ובין התוכניות.

ביום 31.10.23 הגיב ב"כ התובעים וטען שלטעמו כללה הכרעתו של בית המשפט מיום 12.12.22 לפיה הסמיך את ב"כ התובעים לחתום על כל מיסמך הדרוש לתיקון צו רישום הבית המשותף, רישום צוי עיקול וההערות שנרשמו על זכויות המשיבים בתתי החלקה המתוקנים.

הרישום היה מותנה בהישתתפות התובעים בתשלומים בגין רישום הבית המשותף, דבר שהתחמקו ממנו במכוון וזנחו את רישום זכויותיהם ולא עקבו אחר הרישום מול הנתבע 7.

...

אני דוחה את טענת הנתבעת 1 שטענה בצורה סתמית ובלתי הגיונית שהתובעים אחראיים לטעות ברישום, משום שלדבריה לא שילמו את עלות רישום הבית המשותף.

ב), והאחר כמי שנטל על עצמו לטפל ברישום הבית המשותף וברישום הזכויות, וקיבל שכר על כך. אני דוחה את טענת הנתבע 7, כאילו מכיוון שמדובר בתביעה לצו עשה ולא לנזק והצו ניתן, אין מקום לחייבו בהוצאות.

לפי חשבון זה, שכר טרחת עורך דין עבור הרישום עצמו הוא 9,613 ₪ בתוספת מע"מ. בהנחה שהסכום הסביר עבור התביעה הוא 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 1,153 ₪ בגין אגרת התביעה, ועוד 21,313 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין, כשאליו נוסף סכום השווה למע"מ לפי תקנה 153 (ג).