רשם ההוצאה לפועל יכול לפרש הסכם פשרה

שאלת פרשנותו של הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין היא הניצבת במרכזו של ערעור זה, שהוגש על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם עמית גולן) מיום 30.1.2020 בטענת "פרעתי". רקע עובדתי וטענות הצדדים המערערת היא חברה המשכירה נכס מקרקעין מסחרי למשיבה, המפעילה בו חנות.

דיון והכרעה אקדים מסקנה לדיון ואציין, כי דין העירעור להיתקבל, וכי החלטת רשם ההוצאה לפועל אינה יכולה לעמוד.

...

על כן, אני קובע כי החובה על פי ההסדר המאושר היא על המשיבה לשלם כל תשלום הן במלואו והן במועדו – כך שכל איחור, גם איחור מצומצם – הוא בבחינת איחור, בוודאי כאשר ההסדר המאושר כלל "מנגנון בטיחות" למקרה של תקלה טכנית.

אני סבור כי על בית המשפט לשקול היטב אם ניתן להפטיר מי שהפר את חיוביו החוזיים מאחריות להפרה זו בנימוק של "חוסר תום לב" בעמידת הצד הנפגע על זכויותיו החוזיות.

סוף דבר הפועל היוצא הוא שהערעור מתקבל, והחלטת רשם ההוצאה לפועל – מבוטלת.

שמאי שמונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל העריך את הנכס בשווי של 2.7 מיליון ₪ ובתום ההליך שהתקיים לפניו קבע הרשם, כי העסקה תדווח בהתאם לסכום זה. בית משפט קמא דחה את ערעור המבקש על החלטת הרשם משמצא, כי "כלל הנסיבות מצביעות שיש להעדיף את גירסתו של המשיב ולקבוע כי הסכום שבסעיף 4 להסכם הפשרה משקף גם את שווי הנכס בגבעתיים וגם את החובות בסכום אחד כולל". במסגרת בקשת רשות העירעור שלפנינו טוען המבקש, כי כב' רשם ההוצאה לפועל נעדר סמכות עניינית להשלים ולפרש את הסכם הפשרה שקבל תוקף של פס"ד, לרבות שמיעת ראיות חיצוניות ומינוי שמאי מטעמו.

בית המשפט לא יכול לתת יד לדווח כזה גם אם הוא ישקף את הסכמת הצדדים.

...

נראה לי שדי באמירה זו כדי להביא לדחיית הבקשה, אך למעלה מן הדרוש נתייחס לנקודה נוספת, מרכזית לא פחות: מינוי השמאי על-ידי ראש ההוצאה לפועל לא נפל על המבקש כרעם ביום בהיר.

הדברים בעלי משמעות לטעמנו משום שהמבקש שטוען, בין השאר, כי "מטעמי צדק" יש במקרה דנן מקום למתן רשות ערעור, לא מסביר כיצד התנהלות זו וניסיונו לאחוז את המקל בשני קצותיו עולה עם מילוי חובת תום הלב.

לנוכח כל האמור לעיל אנו מחליטים שלא ליתן למבקש רשות ערעור ולדחות את הבקשה.

ב"כ התובעים טען בדיון כי התובע יכול היה לבדוק את הנתונים, אולם הסתמך על נתונים שקבל שחשב כנכונים, ואף הודה כי בעיניין זה "המחדל רובץ לפתחו" [עמ' 3 שורות 1,2 לפרוטוקול מיום 21.3.21].

טענות התובעים בעיניין שווי הנכס, ואופן ביצוע הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין בבית משפט העליון נדונו גם בפירוט רב בפני כב' הרשם שרון קרן בלישכת ההוצאה לפועל ועפ"י החלטתו מיום 25.12.18 הסכם הפשרה ברור ונהיר ותואם את גרסת הזוכה, ואין צורך בהבהרה מבית המשפט.

מההליכים שנוהלו בפני ראש ההוצאה לפועל, בערעורים בבית משפט השלום, ובערעור לבית המשפט המחוזי, עולה כי התובעים מיצו את כל טענותיהם כנגד הנתבע בנוגע לפרשנות הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין, והטענות נדונו והוכרעו אחת לאחת בפסקי הדין.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון עולה כי במקרה דנן דין התביעה להידחות, מכמה טעמים: טענת התובעים בעניין ערך הנכס המופיע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הינה טענה של טעות בכדאיות העסקה, אשר איננה מהווה יסוד לביטול ההסכם, וזאת בהתאם לסעיף 14 [ד] לחוק החוזים.

על כן, קבע רשם ההוצאה לפועל כי הבקשה בטענת פרעתי, וגרסת התובעים במחלוקת נדחית.

התביעה נדחית בזה.

המערערות הגישו בקשה בטענת פרעתי, וכבוד רשמת ההוצאה לפועל, מלכה עווידה עזאם, בהחלטתה מיום 21.6.20, קבעה כי הסכם הפשרה הקובע הנו ההסכם מיום 21.8.14, ובו שני סוגים של חיובים: חיובים קבועים מראש אשר לא כוללים התניה, לעומת חיובים מותנים בבצוע פעולות לצורך קבלת התשלום (להלן: "ההחלטה").

נקבע כי ההסכם אינו די ברור לבצוע ואכיפה בדרך של הוצאה לפועל, וכי ישנו צורך בהכרעה במחלוקות העובדתיות שהתעוררו בקשר לפרשנות הסכם הפשרה והפרתו.

לטענה, הסכום בגין העבודות הנוספות, אמור היה להתחלק באופן שווה בין הדיירים ומכאן שהמערערת 1 יכלה לגבות את הכסף ללא קשר להחלטת הבורר.

...

מכאן, שדין טענת המערערות כי מדובר בסעיפים שלובים וכי לא ניתן להפריד ביניהם להידחות על הסף.

פרשנות זו של הסעיפים לא הוכחה שעה שהמערערות לא הוכיחו כי מדובר בסעיפים שלובים כשלשון הסעיפים ברורה ופשוטה, וכפי שכבוד רשמת ההוצאה לפועל נימקה בהחלטתה: "אם כוונת הצדדים הייתה להתנות תשלום הסך הנ"ל במילוי התנאים בסעיף 3 הדבר היה נכתב במפורש בהסכם/ בסעיף הרלוונטי, דבר זה לא נעשה". יוצא אפוא, שבצדק קבעה כבוד רשמת ההוצאה לפועל כי על המערערות לשלם למשיבה את יתרת הסכום בסך 373,603 ₪, הקבוע בסעיף 2, שכן מדובר בהתחייבות קבועה מראש ללא התניה.

סיכומו של דבר: הערעור נדחה.

על רקע המחלוקות השונות ביישום הסכם הפשרה, ראתה לנכון רשמת ההוצאה לפועל לפנות אל בית משפט השלום בשאלת הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, והיא: "מי מסעיפי פסק הדין גובר, כיצד יש לחלק את השטח והיכן לבנות את הגדר?" [מוצג 44 למוצגי הנתבעים].

המונח "נתבעים" לא יכול להתפרש אלא כמתייחס לבני אדם קונקריטיים, ובמקרה זה לגברת עוזר ז"ל ומר עוזר ז"ל. חזוק לכך עולה מלשונו של סעיף 6 להסכם הפשרה, הגורסת כי במקרה של שינוי עתידי בשטח המקרקעין שיקטין את חלקם של הנתבעים או חליפיהם, על התובעים או חליפיהם להעביר לראשונים מקרקעין בגודל שישמור על החלוקה השווה.

...

אני מחייב את הנתבעים להקים גדר חלופית (במקום החיץ הקיים היום) שתעבור בקו ישר ובמרחק של 30 ס"מ מהקיר המזרחי של ביתם (גרם המדרגות בקומת הקרקע) ותיצור שני מגרשים שווים בשטח 498.5 מ"ר כל אחד.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהיקף ההליך אני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות משפט – אגרת בית משפט כפי ששילמו התובעים (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין) ושכר המומחית גב' יואלי כנגד קבלה.

עוד אני מחייב את הנתבעים בשכר טרחת באי כוח התובעים בסך 75,000 ₪.