רשלנות תורמת של נהג שיכור

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת בסיכומיה הנה כי יש למצער לייחס לנהג אשם תורם.

כלל לא ברור האם יש תחולה לדוקטרינה של אשם תורם בביטוח אחריות, במובחן מביטוחים שבהם הפוליסה דורשת מהמבוטח סטאנדרט היתנהגות מסוים (לסקירה מקיפה של הגישות השונות בפסיקה ביחס לחבות ביטוחית כלפי נהיגה בשיכרות ראו למשל ת"א 8805-10-09 גרוס נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (19.7.12); י' אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שלישית, 2016) בעמ' 501-509).

אולם גם לפי הגישה המחילה את הדוקטרינה, יש צורך ברשלנות רבתי המורכב מסטיה ניכרת מסטאנדארט היתנהגות סביר בשילוב יסוד נפשי של אדישות, ויש המרחיבים גם לפזיזות.

...

יצוין כי בכתב ההגנה הועלתה טענה נוספת של אירוע לא תאונתי - אולם טענה זו נזנחה (ובצדק) במהלך ההליך, ולא הועלתה כלל בשלב הסיכומים ולכן אין צורך להידרש לה. דין טענת ההגנה של הנתבעת להידחות.

גם דין טענה זו להידחות.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה.

לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעת, באמצעות הנתבעת, סך של 15,236 ₪, בצירוף האגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 2,674 ₪.

רשלנותו של הנאשם מתבטאת בכך שנהג במהירות מופרז (64.5 במקום 50 קמ"ש) ובכניסה למצב בו נהג שיכור (סרוב).

רשלנותו התורמת של המנוח: ניתן לומר בכל הזהירות הראויה כי ישנה מידה של רשלנות בהתנהגותו של המנוח אשר חצה את מעבר החצייה בנגוד לאור האדום ברמזור במעבר החצייה.

...

בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], לעניין ענישה בתיקי גרם מוות בתאונות דרכים נאמר כי: "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם". כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט נ. הנדל בפס"ד בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: פס"ד אלמוג"): "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". [ההדגשה בקו שלי, א.ה.] בהתאם לכלל הראשון בפסק הדין אלמוג, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות גזירת עונש חמור, הכולל פסילה בפועל לתקופה הולמת ומאסר בפועל, כאשר הנסיבות האישיות נדחות בפני האינטרס הציבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים: ברע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל , [פורסם בנבו] קבעה כב' השופטת מ. נאור, כי: "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה". בהתאם לכלל השלישי שנקבע בפס"ד אלמוג, בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה שאינה גבוהה מצדו של הנאשם.

בנסיבות בהן נמצא הנאשם בלתי כשיר לריצוי מאסר בעבודות שירות אין מנוס אלא מלהורות על מאסרו בפועל.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם לעונש, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים ואת עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח גואל צוברי ז"ל, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, כדלקמן.

לעניין נסיבות ביצוע התאונה - עסקינן בצבר חמור של עבירות - אי מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין בצומת שלא הוצב בו תמרור, נהג חדש, ללא מלווה, היתנהגות הגורמת נזק, נהיגה רשלנית, תוקף רישיון נהיגה פקע וטרם חלפו 6 חודשים מיום פקיעתו, וחבלה של ממש - נסיבות בהן טמון סיכון רב למשתמשי הדרך, ויש בהן כדי להעיד שהמסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו של הנאשם גבוהה.

הנאשם ציין אשם תורם של נהג הטרקטורון שנהג במהירות, לטענתו, ולא היה אמור לנהוג בכביש.

לא נעלמו מעיני העבירות המיוחסות לנאשם, החבלות שנגרמו לנהג הטרקטורון בתאונה, וכך גם לא הרשעתו של הנאשם בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, באירוע שהתרחש לאחר התאונה.

...

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: הנאשם יבצע 200 שעות של"צ, על פי תכנית שיכין עבורו שירות המבחן.

אני דנה את הנאשם ל-3 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ש"ח .

היא מוכרת גם כשהמדובר בתרומה לנזק נשוא התביעה לרבות באותם מקרים בהם הניזוק אינו נוקט צעדים סבירים להגן על עצמו מפני רשלנות הנתבע ואמת המידה לבחינת ההתרשלות התורמת היא מידת הזהירות הננקטת על ידי הניזוק להגנת עצמו או רכושו (ד"ר ד. מור היסתכנות מרצון, התרשלות הניזוק ונסיעה עם נהג שתוי, הפרקליט | כרך לא (תשל"ז-תשל"ח)).

דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. ברע"א 280/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן נקבע כי אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות.

בעניינינו, לא ניתן לייחס לתובע אשם תורם בגין היתנהגות שקדמה לתאונה, גם אם מדובר בהטרדות כלפי רעייתו של הנתבע, שהביאו את הנתבע לבצוע המעשים המזיקים, וזאת מסיבות רבות: ראשית, ההטרדות והאיומים הנטענים לא הוכחו כאמור לעיל כנדרש על ידי הנתבע.

...

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוונטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

סך הכל ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך של 65,000 ₪ בצירוף שכר טרחה והוצאות בסך של 15,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

נהג המשאית אף הוסיף כי כפי שהבחין, נהג התובעת היה נראה שתוי או ללא שינה באותו זמן ואף סרב כי תוזמן מישטרה למקום.

מוקד הנזק בצד קדמי ימני אף הוא מדגים כי נהג התובעת טרם הספיק לחלוף על פני המשאית ולכן התרשל באשר לא הבחין בה. בשל התרשלות זו אני מוצאת להטיל עליו אשם תורם בשיעור 30%.

...

לאחר התרשמותי מהעדויות וכן מוקד הנזק ברכב התובעת, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה ולהטיל את האחריות על נהג הנתבעים אשר נסע אחורנית ביציאה מהחניה.

נהג המשאית העיד ועמד על גרסתו כי לא היה בראשית הנסיעה אלא בזווית לאחר שיצא לנתיב הנסיעה בכיוון נסיעת רכב התובע ואני מקבלת גרסתו בעניין זה. היה, אפוא, על נהג התובעת להבחין מבעוד מועד במשאית ולנקוט בחובת הזהירות המתבקשת.

הנתבעים חבים בתשלום הנזק לאחר ניכוי האשם התורם ולכן התביעה מתקבלת בחלקה.