רשלנות רפואית: ניתוח מיותר ונזקים נלווים

בעיניין סתחי נקבע כי יש צורך בפנייה לאמת מידה אובייקטיבית של המטופל הסביר, אך "אין לשכוח שבמהותה מכוונת בחינה זו להערכה מה היה עושה המטופל המסוים בעת הנתונה". הסכמה מדעת (ב) - המקרה הנוכחי האם פגיעה בעצב הלסת התחתונה וירידה בתחושה או חוסר תחושה הנם סיכון אשר היה על הנתבע ליידע את התובע בטרם ביצוע ניתוח העקירה ? המאמר של פורגל, עליו נסמך המומחה הרפואי מטעם הנתבע, מצביע על כך שנזק עיצבי קבוע עקב חסימת עצב המכתש התחתון (inferior alveolar nerve) מתרחש לעתים (very occasionallyׂ), אך המנגנון הגורם לכך אינו ידוע (ובכך מסייע לדחייה של טענת הרשלנות בטיפול - א"ג).

"אני לא הייתי מפחיד את החולים ... אני מסביר להם בלי הפחדות מיותרות. אני מסביר שזה עקירות קשות מלוות בנפיחות" (שם).

בעיניין סתחי נקבע כי "יש להמנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנילוות לו, והאלטרנטיבות לטפול". בעיניין יהודה הפנה המשנה לנשיא ריבלין לסעיף ו(1) בפרק ד' של כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית, בו נקבע כי "הרופא יהיה קשוב למטופל, יכבד את האוטונומיה שלו ואת זכותו לבחור את הטיפול הרפואי ואת אופן ביצועו". בעיניין קדוש גרס המשנה לנשיא ריבלין כי אין לפסוק פיצוי סטנדרטי בגין הפגיעה באוטונומיה, וכי הפצוי צריך שיהיה אינדיבידואלי, בהיתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה.

...

אף בסיכומי בא-כוח התובע לא מצאתי טיעון בעניין זה. סבורני כי אף לו היה הנתבע מיידע את התובע בקיומו של הסיכון האמור, היה התובע מקבל את המלצת הנתבע לביצוע הניתוח.

לאחר שהגעתי למסקנה כי אין מקום להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, בחנתי האם הוכיח התובע את עוולת הרשלנות לגבי הטיפול הרפואי שניתן לו. השבתי על כך בשלילה, ועברתי לבחון את סוגיית ההסכמה מדעת.

על-פי הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה, פסקתי פיצוי בגין ראש נזק זה. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 16.4.2014, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הרקע לבקשה, בתמצית ביום 6.10.16 הגישה המשיבה את התביעה דנן נגד המבקשת בעילה של רשלנות רפואית, במסגרתה נטען כי הטיפול שניתן לה במרפאת פה ולסת בבית החולים רמב"ם (להלן- בית החולים), בין היתר, על ידי ד"ר ליאון ארדקיאן, גרם לה לנזקים, ובכללם, פגיעה עצבית קשה.

עוד טענה בעיניין זה, כי צרופו של ד"ר סאלח להליך, בשלב זה, יביא לעיכוב ניכר ומיותר בהמשך ניהול התביעה.

בנוסף לכך, טענה התובעת, כי הנזק הנטען בגין העקירות, נילווה לנזק העצבי הכולל שניגרם לתובעת עקב הטיפול הרשלני בבית החולים, והוא אינו הנזק העקרי.

עוד הדגישה התובעת, כי בהתאם לרשומה הרפואית שצרפה, הנזק העצבי העקרי שניגרם לה, לא היה קיים לאחר עקירת השיניים והוא התגלה ותועד לאחר הניתוח השני שביצע ד"ר ארדקיאן.

...

על רקע טענות אלו הגישה הנתבעת את הבקשה נשוא החלטתי זו, להתיר לה להגיש הודעת צד שלישי לד"ר סאלח, מהטעמים שיפורטו להלן.

בענייננו, נחה דעתי כי ד"ר סאלח הוא נחוץ להליך, שכן הנזק הנטען בגין העקירות, אותן אין מחלוקת שביצע, הוא חלק מרכיב הנזק הנתבע בכתב התביעה והוא חלק מהטיפול הרשלני הנטען, בהתאם לחוות דעת פרופ' בודנר.

על אף שאני מקבלת את טענת התובעת כי אין זה סביר שהיא פנתה על דעת עצמה לצורך ביצוע 9 עקירות של השיניים, עדיין יש מקום לברר מה חלקו של ד"ר סאלח בנזק, אם בכלל.

לאור דברים אלו סבורני כי אף לא ניתן לשלול את טענת הנתבעת, כי בהעדר תיעוד רפואי נוסף בעניין העקירות, אי צירופו של ד"ר סאלח יסב לה נזק ראייתי בעניין זה. הבקשה, אם כן, מתקבלת.

תחילה, נטען, התרשל הנתבע באופן ביצוע הניתוח הקיסרי, כשלא ערך סריקה ממצה של חלל הרחם לשם בדיקה אם הוסרו מן הרחם כל מקטעי השלייה שהיו בו. על המנעות זו למדה התובעת מהעדרה של היתייחסות לנושא ברשום הרפואי – דבר שיש בו כדי להקים נזק ראייתי המעביר את הנטל לכתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל.

הרשלנות הרבה והמצטברת של הרופאים גרמה, איפוא, להפלה מיותרת, לצער ולכאבים, וסתמה את הגולל על האפשרות שייוולד לתובעים ילד משותף.

לאובדן האפשרות להביא ילדים לעולם התווסף נזק פיזי, וכן נזק נפשי נילווה (שנאמד על-ידי בית המשפט בנכות תפקודית בת 5%).

...

בעוד שבפסק הדין בעניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפיצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפיצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והיעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

במקרה דנן, בשים לב לסיכון שהיה כרוך בגרידה (ואף התממש), למרכזיות הנושא מבחינתה של התובעת ולזיקתו הקרובה לליבת הזכות; ומנגד בשים לב לדחיפות שבה נדרשה הגרידה, להיעדרן של חלופות ולכך שהתובעת בכל זאת הוחתמה על טופס הסכמה – גם אם לא נכתב בו מלוא המידע, אני סבור כי על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לעמוד על 40,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לדבריו, "הנזק אינו רק בעצם ביצוע הליך ניתוחי נוסף, אלא בכל המהלך שנילווה לביצועו, ושהוביל למצב קשה ביותר של התובע וחשש אמיתי לחייו. תחושה זו של חרדה אמיתית לחיים...". "מאז הארוע התובע נמצא בחרדה מתמדת עקב החשש להישנות המלנומה". לטענת התובע, לפני הניתוח הוא ביקש שוב ושוב מהצוות הרפואי שיסמנו את הנגע, אולם בקשותיו לא נענו, והוא הורדם מבלי שהנגע סומן.

מהו אם כן הנזק הלא ממוני אשר נגרם לתובע כתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני? כתוצאה מהסרת הנגע הלא נכון נגרם לתובע כאב וסבל כתוצאה ממתח במשך 4 ימים עד הניתוח הנוסף + ניתוח נוסף בהרדמה מקומית ללא אשפוז + פעירה של הפצע שטופל באנטיביוטיקה (דרך הפה למשך 7 ימים) + צלקת סימפטומטית.

עם זאת, החשש המנקר אצל התובע להישנות המלנומה ותחושת "חרדה אמיתית לחיים" אינם תוצאה של הניתוח הנוסף המיותר או של הצלקת שנותרה בגבו, ולא ניתן לקשר אותם לטפול הרפואי מושא התביעה.

...

לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע על סך של 60,000 ₪.

סיכום הפיצוי לו זכאי התובע עומד על סך כולל של 70,000 ₪, כמפורט להלן: נזק לא ממוני - 60,000 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרה - 10,000 ₪ __________ סה"כ 70,000 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 70,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪, וכן החזר אגרה ושכ"ט אשר שולם על ידי התובע בגין חוות דעת המומחה מטעמו.

לפי חוו"ד רפואית מטעם מומחה התובעת ד"ר רוני רביע, בתחום גניקולוגיה ומיילדות, בעקבות התרשלותו וחוסר מקצועיותו של הצוות הרפואי בחדר הלידה נאלצה התובעת לעבור הליך רפואי מיותר להוצאת חומר שלייתי מרחמה.

הממצאים שהוצאו מרחמה של התובעת, היו מעורבים בתהליך דלקתי שהוביל לזיהום שהתפתח ברחם בעקבות שאריות השיליה שנותרו בו. שאריות מודלקות אלו, הובילו להתפתחות תיסמונת אשרמן ולנזקים הנלווים לה. הוסיף ד"ר רביע מאחר והפעולה הידנית מיד לאחר הלידה בוצעה באופן רשלני, התובעת נאלצה לעבור פרוצידורה ניתוחית נוספת הכרוכה בהרדמה מלאה על סיכוניה ואישפוז נוסף.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת בתיק, שמעתי את העדויות והתרשמתי ישירות, בחנתי סיכומי ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה תביעתה במידה הדרושה ולכן התביעה תדחה.

מכאן המסקנה כי הצוות הרפואי, הן ד"ר בירנבויים והן ד"ר כיאל, לא צפו ולא יכלו לצפות כי רחם התובעת ידרדר מאחר ובוצעו פעולות רפואיות נכונות המתאימות למקרה, כמתואר בדברי פרופ' עזרא.

ראוי להתייחס גם לטענת התובעת כי חל הכלל הקבוע סע' 41 לפקודת הנזיקין – "הדבר מדבר בעדו". הכלל האמור חל מקום בו הוכחו שלושה תנאים מצטברים; האחד - כי לתובע לא הייתה ידיעה ולא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו לנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; והשלישי - כי נראה לבית המשפט שהאירוע הנזיקי מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שננקטו אותם אמצעים.