רשלנות רפואית: השפעת רשומה רפואית לקויה על נטל ההוכחה

הליקויים והחוסרים בתעוד הרפואי גרמו לתובעת נזק ראייתי ולכן, נטל הראיה להוכיח שהתובעת קיבלה הסברים מספקים מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה. לגבי הביקור בבית החולים כרמל ביום 25/8/2008 טענה התובעת כי ביצעה מספר בדיקות שבמסגרתם נימסרו לה מספר טפסים לחתימה, ביניהם טופס הסכמה מדעת לבצוע אבלציה (מוצג ת/1).

דיון והכרעה הרישום במסמכים הרפואיים "נושא זה של העדר רשומות רפואיות ושל השפעתו על ההליך המשפטי, הדן בתביעות בגין רשלנות רפואית נטענת, זכה להתפתחות בשנים האחרונות. כימעט שאינך מוצא תובענה בנזיקין בעילת רשלנות רפואית, שאין מתעוררת בה שאלת קיומן של רשומות רפואיות כנדרש. השאלה מתעוררת בעיקר כשהתובע מבקש להעביר את נטל השיכנוע אל הנתבעים להוכיח שלא הייתה רשלנות מצידם." [ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, נח(2) 535, 542 (2004)].

...

" וציטוט נוסף מהספר הבסיסי בקרדיולוגיה (בעמ' 6): "אבלציה ע''י גלי רדיו מביאה לריפוי המטופל ביותר מ 95% מן המקרים עם שיעור נמוך של סיבוכים. עדיף לנסות לרפא את המטופל, מאשר לתת תרופות בעלות הופעות לוואי לטווח ארוך. יש לשקול טיפול בגלי רדיו בחולים סימפטומטיים עם אירועים חוזרים בשלב מוקדם, כאלטרנטיבה לטיפול תתפתי. כמו כן ניתן להציע הפעולה כאלטרנטיבה לטיפול תרופתי, בחולים שאינם רוצים או אינם יכולים לקחת תרופות או שהתרופות אינן יעילות – יש להציע טיפול זה במיוחד לחולים עבורם יש לעבור לתרופות של הקו השני . לסיכום אבלציה בגלי רדיו הינה טיפול הבחירה בהפרעת קצב זו למרבית החולים הסימפטומטיים." בהתחשב בנתונים הללו, בנסיבותיה של התובעת, במצבה הרפואי ובהיסטוריה הרפואית שלה, אני סבור שהתובעת, לו הייתה שוקלת את הדברים בסבירות, הייתה מחליטה לבצע את הטיפול שבוצעה בה, גם אם היו מציגים בפניה את כל הנותנים בדבר הסיכונים והטיפולים החלופיים, בוודאי שכך הם פני הדברים משקבעתי שהנתונים הרלוונטיים הוצגו בפניה.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין בלבד, בהתחשב בכך שלתובעת אכן נגרמה נכות של ממש כתוצאה מההליך רפואי אותו דבר, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪ בלבד.

בהחלטה זו שקל בית-המשפט את מהות חומר הראיות, את השלב בהליך שבו הוגש ואת השפעתו הצפויה על ההליך, ומצא כי רשומות רפואיות הן ליבה של תובענה בעילת רשלנות רפואית ולא ניתן לפיכך להתיר את הגשתן בשלב מאוחר כל כך בתום ההוכחות.

בנסיבות העניין, ועל-פי הראיות הקשות שהוצגו לבית-המשפט יש מקום לקביעה כי המוסד הרפואי – הנתבעת 1 אשר קיבל תוכנה זו לשירותו, לא יכול היה שלא לדעת על ליקוייה בתחום איחזור המידע הרפואי, העדיף לעצום את עיניו לתקלה יסודית זו היורדת לשורשן של זכויות החולה.

סעדים בגין הליקויים ברשומות הרפואיות בית-המשפט מצא כי יש מקום לתת מספר סעדים בשל הרשלנות והפרת החובה החקוקה בניהול ובמסירת המידע הרפואי: הסעד הראשון: בית-המשפט מקבל את הטענה כי יש מקום להפוך את נטל ההוכחה בדבר הוכחת הרשלנות בטיפול והקשר הסיבתי סעד זה הנו סעד ראייתי (ראו ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004)).

...

לא הוכח בפני בית-המשפט כי החלפת ניידת טיפול נמרץ באמצעים הנוהגים בבית-החולים של הנתבעת 1, של רכב מוסב, רופאה שזהותה לא נודעה וגם הכשרתה לא ניתנת לבדיקה, אח וציוד נייד שהביא בסופו של דבר להנשמה ידנית ארוכת-זמן היה בגדר הסבירות.

התוצאה היא כי תביעת העזבון – יורשים – מתקבלת חלקית, ובית המשפט יאמוד את הפיצוי המתבקש בגין כאב וסבל והרעת מצב שהיו כרוכים בביצוע העברת המנוח מבית החולים "שיבא" לבית החולים "בילינסון", וכן את הפיצוי אשר יש לפסוק בגין הפרת האוטונומיה של החולה הנובעת מפערי המידע, החל מבוקר השבת 26/07/08 ועד לתחילת העברתו.

בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת 1 הוצאות התובעים, שכר טרחת עורך-דין ומע"מ והחזר אגרה, כולם בסך של 68,707 ש"ח, וזאת בתוך 30 ימים.

גם אם קיימים חוסרים או ליקויים ברשומה, לא כל חוסר או ליקוי ברשומה רפואית יצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבע.

עוד נקבע כי "על העדר הרישום לגעת 'ישירות בסלע המחלוקת'....חייב להיות קשר סיבתי בין הנזק הראייתי לבין העידר היכולת מצד התובע להוכיח רכיב בעוולת הרשלנות" (ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, 12.8.10).

לגבי השתהות ממושכת בהגשת התביעה (השתהות ממושכת פחות מזו שהיתה בעניינינו) ציין בית המשפט העליון כי - "היפוך הנטל בהחלת הכלל של נזק ראייתי נועד לסייע לתובע להחלץ ממצוקה ראייתית שאליה נקלע, שלא באשמתו שלו, כי אם באשמת הנתבע. ברם השתהות ממושכת מאוד בהגשת תביעה (גם אם טרם פגה תקופת ההתיישנות) מציבה לעתים את הנתבע במצב שבו יקשה עליו להיתמודד עם טענות התובע, בין אם משום שאיננו מסוגל לאתר עוד ראיות, בין אם משום שנתעמעם זיכרונו ביחס לפרטי הארוע, ובין אם מטעמים אחרים. נוכח האמור, ייתכנו נסיבות, שבהן השתהות רבה בהגשת תביעה, הגורעת מיכולתו של בית המשפט לרדת לחקר האמת – תהווה שיקול לבית המשפט שלא להפעיל את חזקת הרשלנות האמורה" (ע"א 761/06 יהוד נ' בית חולים קפלן, 14.4.11, ולענין השפעת השהוי בהגשת התביעה על העברת נטל הראיה ר' גם ע"א 3750/15, שם, פסקה 2).

...

צוין כי בינתיים נסתיימה שמיעת הראיות והתיק קבוע לשמיעת סיכומים, ובנסיבות אלה, לא נמצא טעם להיעתר לבקשות התובעת ויש להשלים את הדיון בתביעה כפי שנקבע מראש.

סוף דבר לסיכום, אני מאמצת את חוות דעתם של פרופ' שטיינברג ופרופ' ורדי, וקובעת כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין נזקיה של התובעת.

כפועל יוצא מכך, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסכום כולל של 30,000 ש"ח. מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ותוודא טלפונית קבלתו.

עוד טוען התובע כי הכשלים ברשומה הרפואית, החסר ברשום הרפואי, הסתירות ואי הרישום בזמן אמת מהוים נזק ראייתי אשר מעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים, להוכיח שלא התרשלו בטיפול בתובע.

כל הליקויים ברשום הרפואי כמפורט לעיל, ובפרט בדבר המעקב אחר מצבה של הגפה המנותחת במהלך כל שעות אישפוז התובע במחלקה האורתופדית נוגע "ישירות לסלע המחלוקת". העדר הרישום וסתירות שברישום חייבים להיזקף לחובת הנתבעים במובן זה שנטל הוכחת ביצוע מעקב ראוי ובהתאם להנחיות אחר מצבה של הגפה המנותחת עובר את הנתבעים.

מהראיות שהובאו בפניי שוכנעתי כי עוד עובר לתאונה סבל התובע מבעיות רפואיות שהשפיעו על כושר הישתכרותו כפי שניתן ללמוד מהצהרתו מיום 12.4.10 בטופס התביעה לגימלת סיעוד במל"ל. ראה גם עדות התובע "כל הזמן היו לי בעיות, מה לעשות. היה לי ברגל, היה לי בגב. כן (פרו' עמ' 20 שורה 14). ובהמשך – "עם הרגל היה לי קשה ללכת, עם הברך. עשיתי ניתוח עם הברך הראשונה, היה לי קשה, היו לי בעיות הרגליים". (פרו' עמ' 20 שורה 26-27) "גם בגב, הגב תודה לאל עשיתי את הניתוח ואחרי הניתוח לא ביקשתי מהם שום דבר מהגב". (שורה 29).

...

כך גם לא מצאתי לחרוג משכר טרחת עו"ד שנפסק בתביעות כגון דא. סיכום התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע את הסכום שנפסק בניכויי תגמולי המל"ל (ניכוי יחסי) בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4%.

את הסכומים שנפסקו ישלמו הנתבעים לתובע תוך 30 יום.

בהתאם להסדר הדיוני, פסק דין חלקי זה ידון רק בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי ובשאלת היריבות בכל הנוגע לשאלה האם הייתה מבוצעת הפסקת הריון, לו ידעו התובעים על קיומו של מום מוחי אצל המנוחה, כבר במסגרת סקירת המערכות שנערכה לתובעת במהלך ההריון, ועל מי מוטל נטל ההוכחה בשאלה זו. תמצית התשתית העובדתית הרקע הרפואי של התובעת האמור ברשומות הרפואיות אינו שנוי במחלוקת.

כמו כן ברשומה הרפואית צוין כי מעקב ההריון לקוי ולא בוצעו בדיקות.

לטענתם על הנתבעת להוכיח כי התובעים לא היו מבצעים הפסקת הריון גם אם היו יודעים שאובחן בסקירת המערכות חשד למום מוחי, והכול מתוך הנחה כי מום כזה היה קיים במועד עריכת סקירת המערכות, וניתן היה לאבחנו במועד זה, ואי איבחונו במועד סקירת המערכות היה פרי רשלנות רפואית.

איני סבורה כי בנסיבות שהוכחו בפניי יש לקבל טענות ב"כ התובעים ולתת מקום שווה להשקפת העולם השונה של בני זוג באופן המחייב את הרופאים המטפלים ליתן מידע שונה או נוסף לבן הזוג של המטופל וזאת על מנת שלבן הזוג תהיה אפשרות להשפיע על המטופל ולשנות את דעתו.

...

כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי צו מצפונם של התובעים ברור ויש לכבדו.

כך בדיוק כמו שהתובעים העדיפו להימנע מאבחון ודאי של אפשרות לידת ילד בעל תסמונת דאון חרף סיכון מוגבר לכך על פני הפסקת הריון, אני סבורה שהיו נוהגים כך גם אם היה מובא לידיעתם, אם הדבר היה אפשרי, חשש מוגבר לקיומו של מום מוחי.

בתוך כך אני דוחה את הטענה לעניין פגיעה באוטונומיה של התובע שהריי הוא אינו מטופל, לא קיימת כלפיו חובת זהירות, אין יריבות בינו ובין הנתבעת, ולא הוכח שהיה זה סביר לדרוש שהרופאים המטפלים יניחו שעמדתו שונה מעמדת אשתו.