רשלנות רפואית: הולדה בעוולה בבית החולים הדסה עין כרם

[1: ראו סע' 5 לכתב התביעה המתוקן בו מבקשים התובעים ליחס לקופת החולים טענות בשל "הולדה בעוולה" וכן רשלנות במעקב הלידה וכנגד הדסה טענות באשר לרשלנות בלידה.

] בראשיתה הוגשה התביעה הן כנגד קופת החולים המאוחדת (להלן- קופת החולים), בה הייתה התובעת 2 (להלן -התובעת) חברה בעת ההריון נושא התביעה, וכנגדה נטען, בין השאר, כי בשל ניהול לקוי של מעקב ההריון נולד התובע במומיו, והן כנגד הנתבעת – הסתדרות מדיצינית הדסה, המנהלת והבעלים של בית החולים הדסה עין כרם (להלן- הדסה), אשר הצוות הרפואי בו טיפל בתובעת במהלך ההריון והלידה עצמה ולגביו נטענו טענות של רשלנות רפואית עובר ללידה ובמהלכה.

...

בנסיבות המתוארות אני סבור כי ראוי לחלק את אומדן עזרת צד ג' לה נדרשו וידרשו התובעים לשלוש תקופות האחת עד הגיעו של הקטין לגיל 3 שאז טופל בבית ע"י ההורים ולאחרי כן מגיל 3 ועד לגיל 21 עת הוא מחלק ויחלק את זמנו בין המוסד הלימודי ולשהייה בביתו ולבסוף מגיל 21 ועד לגיל 30, גיל תוחלת חייו המוערך של הקטין, בתקופה זו אני מעריך כי ישאר בבית ההורים, התובעים, ויהא תחת השגחתם וטיפולם.

לעניין זה ראוי להוסיף ולציין כי הלכה פסוקה היא שהשיקול המרכזי אותו יש לשקול בפסיקת הפיצויים בכל הקשור לשאלה האם הנפגע יוותר במסגרת ביתית או שייצא למסגרת חוץ ביתית הוא טובת הנפגע והמסגרת המתאימה לצרכיו, כך בעניין עמר (ע"א 6978/96 סמדר עמר (קטינה) נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (1997) מצאנו את דבריו של כב' הש' אור – "דין הוא שקביעת הפיצוי בנזיקין תיעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית-המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית-המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו ייתן בית-המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות ליהנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד גם במקרה שהטיפול בבית יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק" .

1000 ₪* 120.8 (מקדם היוון ל 144 חודש)* 0.73(היוון כפול ל 10.5 שנים) במעוגל = 88,000 ₪ סך נזקי התובעים מגיעים, אפוא, כדי – אובדן השתכרות ושנים אבודות 1,313,000 ₪ אובדן זכויות סוציאליות ופנסיה 85,000 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד לרבות עזרת ההורים 3,038,000 ₪ הוצאות רפואית עבר ועתיד 100,000 ₪ התאמת דיור ואבזרי עזר 250,000 ₪ נידות ונסיעות מוגברות בעבר ובעתיד 300,000 ₪ שכ"ט אפוטרופוס 88,000 ₪ כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 1,000,000 ₪ סה"כ במעוגל 6,174,000 ₪ כיוון שמצאנו שאחריות התובעים 2-3 לנזקי הקטין היא בשיעור של 50%, הרי שהנזק לתובעים עומד על 3,087,000 ₪ במעוגל.

סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין מתייחס לעוולות שהנזק אינו חלק מיסודותיהן וקובע כאמור שהעילה נולדת ביום הארוע או המחדל ובמקרה של מעשים נמשכים יחל מירוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני (ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתיכנון ובניה שמעונים (לא פורסם, 6.1.10).

כך בעניינינו- בכתב התביעה פרטה התובעת שהחל ממועד איבחון המחלה טופלה במרפאת הכבד בבית החולים הדסה עין כרם כך שלא ניתן לקבל את טענתה שלפיה לא סברה שעליה לעבור טפול רפואי כלשהוא.

...

(4) על פי הנטען בכתב התביעה, הטרומבוציטופניה הנ"ל הייתה אמורה להוביל את הרופאים למסקנה שקיימת אצל התובעת מחלת כבד כרונית על רקע הדבקות בנגיף הפטיטיס C (בו נדבקה עת קיבלה מנות דם), אך הם לא קישרו בין הדברים.

מכל האמור לעיל אני קובעת כי עילת התביעה בגין איחור באבחון מחלת התובעת התגבשה בשנת 2003 בעוד התביעה בגינה הוגשה רק בשנת 2012, ומשכך התיישנה.

סוף דבר: לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת המבקשת.

התביעה נדחית על הסף בשל התיישנותה.

נימוקי הבקשה עסקינן בתביעה שעניינה רשלנות רפואית במהלך הריון בסופו נולד ביום 11.2.01 בנם של התובעים, הקטין עלי טבאש (להלן: "הקטין") עם מום בגופו.

לנוכח נסיבות אלה, ועל מנת שלא להותיר את הקטנים שנולדו במומם בשל מעשה עוולה לכאורי ללא מקור שיממן את צורכיהם, הלכו בתי המשפט השונים בשלוש דרכים כדלקמן: קביעה כי מועד הולדת עילת התביעה של ההורים, הוא יום מתן פסק דין המר, שכן קודם לשינוי ההלכה לא היו ההורים בעלי זכות תביעה קונקרטית, וממילא לא הייתה בידיהם זכות תביעה.

ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 24016-02-12 פלוני (קטין) ואח' נ' בית חולים הדסה עין כרם ואח' (החלטתה של כב' השופטת גנות מיום 17.11.2012).

תקופה זו החלה משנה אחת [ת.א. (י-ם) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' חמימי ואח' – החלטתה של כב' השופטת תמר בזק-רפפורט], עבור לשנתיים (ת.א. (ח') 49821-12-12 שירותי בריאות כללית נ' שמס ואח' – החלטתה של כב' השופטת תמר שרון-נתנאל), ועד לשלוש שנים (ת.א. (מרכז) 2442-06-13 פלוני נ' קופת חולים לאומית – החלטתו של כב' השופט צבי ויצמן].

...

סבורני כי דבריה של כב' השופטת גנות בת.א. 24016-02-12 המוזכר לעיל, בסעיף 11 להחלטתה, עמם אני מסכים, מטיבים לתאר את המצב: "ודוק: בעוד שהחלתה המיידית של הלכת המר כלשונה עלולה לגרום נזק קשה ובלתי הפיך למספר בלתי ידוע של יילודים שנולדו בעוולה, אשר יאבדו את זכותם לפיצוי, אין בעיכוב החלת ההלכה כלשונה כל נזק הצפוי למזיק, שכן עקרונות הפיצוי לא שונו כלל, כמו גם העקרונות המשפטיים להכרעת שאלת הרשלנות בכל תיק ותיק, ועל כן במקרה המתאימים, למשך תקופה מוגבלת, יש להחיל את עקרונות הלכת המר באופן שתאפשר להוריי היילודים שנולדו 'בעוולה' למצות את זכותם לפיצוי בגין נזקיהם הכוללים גם את הוצאות גידול ילדיהם עד תום תוחלת חיי הילדים". סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לסילוק על הסף מחמתת התיישנות להידחות.

כן נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצרוף חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה דנן לא הגישו המשיבים כל בקשה לפטור אותם מהגשת חוות דעת רפואית במצורף לכתב התביעה אלא ציינו בסעיף 20 לכתב התביעה, באופן די סתמי, כי "התובעים טוענים כי די בכך שהנתבעות מונעות מהן להוכיח את התביעה ו/או לקבל חוות דעת רפואית לתמיכת התביעה, כדי לקבל התביעה בעילה של נזק ראייתי מהותי... ". עוד טוענים המשיבים בכתב התביעה, בסעיף 32, כי בית המשפט מתבקש למנות להם מומחה רפואי בתחום נשים ומיילדות ו/או נוירולוגיה ילדים לצורך קביעת רשלנותן של הנתבעות.

ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 24016-02-12 פלוני (קטין) ואח' נ' בית חולים הדסה עין כרם ואח' (החלטתה של כב' השופטת גנות מיום 17.11.2012).

(נעיר כי כב' השופטת תמר שרון נתנאל בהחלטה דלעיל הזכירה החלטה של כב' השופטת תמר בזק רפפורט מיום 2.6.2013 (בת.א. (י-ם) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' חמימי ואח') שגם קצבה תקופה מסוימת להגשת תביעות הורים בעילה של "הולדה בעוולה" מאז הילכת המר, כשהתקופה שנקצבה הייתה בת שנה).

...

על כן כאמור לקטינה, המשיבה 1, אין עילת תביעה אלא לכאורה רק להוריה, ולכן דין תביעתה להימחק וכך אני מורה.

סבורני כי דבריה של כב' השופטת גנות בת.א. 24016-02-12 המוזכר לעיל, בסעיף 11 להחלטתה, עמם אני מסכים, מטיבים לתאר את המצב: "ודוק: בעוד שהחלתה המיידית של הלכת המר כלשונה עלולה לגרום נזק קשה ובלתי הפיך למספר בלתי ידוע של יילודים שנולדו בעוולה, אשר יאבדו את זכותם לפיצוי, אין בעיכוב החלת ההלכה כלשונה כל נזק הצפוי למזיק, שכן עקרונות הפיצוי לא שונו כלל, כמו גם העקרונות המשפטיים להכרעת שאלת הרשלנות בכל תיק ותיק, ועל כן במקרה המתאימים, למשך תקופה מוגבלת, יש להחיל את עקרונות הלכת המר באופן שתאפשר להוריי היילודים שנולדו 'בעוולה' למצות את זכותם לפיצוי בגין נזקיהם הכוללים גם את הוצאות גידול ילדיהם עד תום תוחלת חיי הילדים". על כן כאמור אני קובע כי התובענה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ולא לאחריה, ודין הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות להידחות.

סוף דבר באשר לאי צירוף חוות דעת רפואית – ראה סעיף 10 לעיל.

תובענתו של התובע בעילה של רשלנות רפואית המיוחסת לצוות הרפואי בפגייה של בית החולים "סורוקה" בבאר שבע (להלן: "בית החולים"), בקשר לנזקים שנגרמו לתובע בעת אשפוזו שם בסמוך לאחר לידתו.

בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) י' עדיאל) מינה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי את פרופ' מאיר ליברגל, מנהל מחלקה אורתופדית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, לעניין נכותו של התובע.

עמד על כך כב' השופט ת' אור (כתוארו אז) בע"א 398/99 קופת חולים הכללית של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765,768 (1999), באומרו דברים אלה: "ראשית, סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראו סעיפים 4(א)(3) ו-4(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) וכן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 (להלן – התקנות) אינם רלוואנטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל ניזקי גוף אשר נגרמו בגין רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהיתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאבים ובסבל של התובע במקרה הנידון (ראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה [1], בעמ' 776). סכום הפיצויים שייפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על-פי הסטאנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות, אשר אינם עונים, ואינם מתיימרים לענות, על נסיבותיו המיוחדות של מקרה אינדיוידואלי. נזכיר, שסטנדרטים אלה נקבעו, בין היתר, בשל קיום אחריות מוחלטת לפצוי נפגעי תאונות דרכים, בלי שהתובע נידרש להוכיח קיום עוולה מצד הנתבעים.

...

לפיכך לא ניתן להיעתר לבקשה לפסוק פיצוי בגין כך. הוצאות בגין בניית המעבדה בבית הוריו לתחשיב הנזק שהגיש התובע צורף זיכרון דברים שנערך בין אביו לבין קבלן לבניית מחסן שישמש למעבדה ולנקודת מכירה לצרכיו של התובע לאחר לימודי המחשב שלו.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות התובע בנושא זה ושוכנעתי כי הבנייה נעשתה לצורך ייצור הכנסה לתובע, וזאת לאחר שלא הצליח להשתלב במקומות עבודה חיצוניים, ועיינתי במסמכים שצורפו לתחשיב הנזק, שכללו זיכרון דברים, תשלום אגרות בניה וכן קבלות לרכישת דלת, קרמיקה ועוד, דעתי כי יש להיעתר לבקשה.

סיכום על יסוד האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: נזק לא ממוני (סעיף 26 לעיל) - 800,000 ₪ הפסדי שכר בעבר (סעיף 30 לעיל) - 450,000 ₪ אובדן כושר השתכרות (סעיף 31לעיל) - 1,009,718 ₪.