רשלנות רפואית: איחור באבחון וטיפול בפגיעת גיד

באותו יום, הוא פנה למיון בבי"ח וולפסון (הנתבע 1) ושם טופל בחבישה ושוחרר לביתו עם המלצות להמשך מעקב רפואי אורתופדי והחלפת חבישה בקופ"ח. כעבור יותר משבוע, נבדק התובע בקופ"ח ע"י אורתופד אשר אבחן אצלו פגיעה בגיד ועוות מסוג BOUTONNIERE DEFORMITY והוא טופל בסד זמני עם יישור PIP.

מומחה מטעם התובע, קבע בחוות דעתו כי הטיפול שהתובע קיבל בבי"ח וולפסון הנו רשלני ומנוגד לספרות הרפואית המקובלת ולפרקטיקה הנהוגה בתחום הכירורגיה האורתופדית, אשר בהכרח הביא לשיתוק עיצבי של אצבע 5 בכף יד שמאל ולקישיון לא נוח באצבע זו. המומחה קבע כי הייתה חובה על הרופא המטפל בביה"ח לבצע אקספלורציה תחת בדיקה ויזואלית-קלינית כדי לברר האם קיימת בנוסף לחתך עצמו, פגיעה נוספת בכלי הדם, גידים או בעצב.

תיקון מידי של פגיעה בגיד או בעצב, או לכל היותר בימים הראשונים אחרי הפציעה, מביא לתוצאות הטובות ביותר, דבר שלא נעשה במקרה דנא, והאיחור בטיפול בפצע גרם לנזק.

...

לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, שוכנעתי בהצדקה למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ראש וראשון אציין כי קיימת הצדקה מובהקת למינוי מומחה בשאלת הנזק, נוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים הן בדבר שיעור נכותו הרפואית של התובע והן בנוגע לקשר הסיבתי בין הטיפול שניתן /התאונה בה היה מעורב, לבין הנכות שנותרה אצלו בסופו של יום.

אי לכך, אני מורה על מינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר בשכרו ישאו בשלב זה כל הצדדים בחלקים שווים (כל צד, שליש).

לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית של אורטופד ד"ר ליאור דיין שקבע כי הצוות המטפל חרג מפרקטיקה רפואית מקובלת בכך שאיחר באבחנה של נזק עיצבי באצבע 4 (כחצי שנה לאחר הפציעה), שאז כבר לא ניתן היה להצליח בתפירה של הגיד.

בפרק הסיכום קובע המומחה הרפואי מטעם ההגנה כי הטיפול ניתן מיידית ובאותו יום ע"י רופא כרורג יד ובדו"ח הניתוח נרשם במפורש שלא נמצאה כל פגיעה בגידים/עצבים באצבעות 4 או 5; הניתוח בוצע באמצעי הגדלה בהתאם לטכניקה המקובלת; הרופא המנתח המשיך במעקב תוך הפניה לפיזיותרפיה ורק כאשר התלונן התובע על חוסר תחושה באצבע 4 הופנה למרפאה כירורגית בביה"ח שיבא ובכל מקרה כל הטענות על רשלנות רפואית מופרכות וללא כל בסיס.

...

בעצם התממשותם – אין ללמד בהכרח כי הרופא התרשל, ובאין התרשלות – אין מנוס מכך שהניזוק נושא בנזק".

המסקנה העולה מפסיפס הראיות, משקלן ומשמעותן הינה כי אין בנסיבות המקרה נשוא התביעה קשר סיבתי המקים עילה וזכאות לפיצוי.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בגין הפציעה הגיש המשיב תביעה לקצין התגמולים וזה הכיר בפציעה ככזו שנגרמה במהלך השרות ועקב השרות והוועדה הרפואית שעל יד אגף השקום קבעה כי בעקבות הפציעה נותרו לתובע נכויות, לצמיתות, כדלקמן: בגין שיתוק העצב המדיאני - 40% בגין צלקות בגפיים - 10% בגין תגובה נפשית דכאונית - 20% לאחר שתביעתו הוכרה ע"י קצין התגמולים, הגיש המשיב תביעה זו, בה הוא טוען, כאמור, כי ביה"ח התרשל בטיפול בו וכי בעקבות אי האיבחון וההשהיה הבלתי סבירה בטיפול נותרו לו נכויות, לצמיתות, כמפורט בשתי חוו"ד רפואיות, שצרף לתביעתו, כדלקמן: בגין פגיעה קשה בעצב המדיאני - 40% בגין פגיעה קשה בגידים המכופפים - 30% בגין הצלקת - 10% נכות פסיכיאטרית - 50% לפיכך טוען המשיב, כי על ביה"ח לפצותו בגין הנזקים הנובעים מהתרשלותו וזאת - בנוסף על התגמולים המשולמים לו ע"י קצין התגמולים.

בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש, כי מדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין, באמרו: "פסק דינה של ועדת הערר היתייחס, איפוא, רק לנושא האיחור באיבחון מחלת הסרטן של התובעת. אין בפסק הדין כל היתייחסות לתוצאת אי-האיבחון בזמן על ידי רופאי הצבא בהקשר לסוג הטיפול שקבלה התובעת לאחר מכן. אין גם קביעה כי כריתת הרחם הייתה תוצאה של האיחור באיבחון מחלתה של התובעת. משכך, אין באמור לחסום את התובעת בתביעה כי הנתבע התרשל בעצם ביצוע ניתוח כריתת הרחם והיה עליו לבחור בדרך טיפולית אחרת שהיה בה כדי לשמור על רחמה ועל פוריותה. וודאי לא בנושא אי הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה." ספק בעיניי אם יש מקום לערוך איבחנה מסוג זה, אולם מאחר שבמקרה דנן לא נטענו טענות דומות, אשאיר שאלה זו בצריך עיון.

...

טענות הצדדים בבקשה : בי"ח טוען, כאמור, כי לאור כך שקצין התגמולים הכיר בפציעה ומאחר שחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949 (להלן: "חוק הנכים"), קובע עילת תביעה ייחודית לתובעים על פיו, עילה המכסה גם רשלנות בטיפול רפואי ולאור חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה"), הקובע חסינות לא רק למדינה, אלא גם לשלוחיה, למי שפעל מטעמה או למי שבגללו המדינה אחראית בנזיקין בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו, דין התביעה דחיה על הסף.

סופו של דבר - לאור כל האמור לעיל, אני מורה על סילוק התביעה על הסף, בשל כך שמחמת ייחוד העילה, אין למשיב עילת תביעה בנזיקין נגד המבקש.

טענתו העיקרית של התובע היא שהטיפול אשר הוענק לו על ידי הצוות הרפואי היה טפול רשלני שבא לידי ביטוי, בין היתר, באיבחון שגוי, שהסב לו נזקים גדולים ואף החמיר את מצבו, ואחת התוצאות של כך הנה שעד היום הוא ממשיך לסבול מכאבים.

משאין מחלוקת כי התובע לא קיים אחר ההנחיה המפורשת אודות ביקור אצל אורתופד (או רופא מישפחה), לא כל שכן בשעה שיש לראותה בגדר הנחיה דחופה נוכח הפנייתו לגורם האמור בתוך יום אחד בלבד – הרי שיש בכך לנתק את הקשר הסיבתי בין האבחנה השגויה לבין הטענות להשלכות האיחור באבחנה על מצבו; מקום בו התובע לא פנה לאורתופד כפי שהונחה מפורשות (או לרופא המשפחה), הרי שהוא מנע את האפשרות למעשה לאבחן את הקרע בגיד על-ידי גורם רפואי שזוהי מומחיותו וכפועל יוצא מכך את ביצוע הניתוח בשיטה הלפרוסקופית.

הינה כי כן, גם אם עולה שהאבחנה הראשונית של רופא הנתבעת, קרע בשריר, הובררה בהמשך כשגויה, הרי שהשילוב שבין – בחירת התובע שלא לפנות לטפול המשך אצל אורתופד חרף הפניה מפורשת; קיומו של העידר וודאות אם הגישה שהייתה נבחרת לאחר איבחון הפגיעה כקרע בגיד הייתה ניתוחית או שמרנית; מיגבלה בתנועה וצלקת שהיו נותרים גם לאחר ניתוח לפרוסקופי בסמוך לאחר הפגיעה – מביאים אותי לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האבחנה השגויה לנזק ומשכך לא מתגבשת העוולה העיקרית עליה מבוססת התביעה.

הנכות הרפואית; מומחה בית המשפט העריך כאמור לצד מסקנותיו בעיניין האחריות כי לתובע נותרו נכויות צמיתות בתחומים הבאים: (1) 10% נכות צמיתה לפי תקנה 51(8)(א) לתקנות המל"ל בגין מצב לאחר קרע גיד אכילס שטופל ניתוחית, טנדינוזיס, כאבים ופגיעה תפקודית; (2) 10% נכות צמיתה לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל"ל בגין צלקת ניתוחית מכוערת, רגישה ובחלקה דבוקה.

...

על רקע האמור, העריך מומחה התובע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 20% לפי סעיף 75(1)(ג) לתקנות המל"ל. במסגרת טענות ההגנה של הנתבעת נטען, בין היתר, כי מהתיעוד הרפואי שעליו מסתמך התובע עולה כי הוא פעל בניגוד להנחית הנתבעת שהורתה לו במפורש לפנות כבר למחרת היום לאורתופד והדבר תועד באופן ברור ברשומה הרפואית ובניגוד לנטען על-ידי המומחה של התובע.

לאור כל האמור, אין מקום להכיר בפיצוי בגין תקופה זו. גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד; לאור אופייה ושיעורה של הנכות התפקודית כאמור שבה מצאתי להכיר רק בגין מצב לאחר קרע בגיד אכילס (ללא הכרה בחפיפה כלשהי של הנכות הרפואית בגין הצלקת שנותרה) וכן לנוכח זאת שלא ניתן לשלול קיומה של השפעה בעתיד של הנכות בגין הקרע על תפקודו של התובע בעבודה (כפי שכאמור עמד על כך גם המומחה מטעם בית המשפט) – הייתי מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה אשר היה עומד על סך של 212,903 ₪ (המהווה 50% מסך החישוב האקטוארי המלא לפי שיעור נכותו התפקודית של התובע אותה העמדתי כאמור 10%; שכרו הממוצע ערב התאונה (על-פי טופס 106 הרלוונטי לשנת הפגיעה); מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל פרישה 67 וכולל החלק היחסי של הפסדי פנסיה).

באשר לתקופת העתיד, לא שוכנעתי לאור אופי הנכות שיש מקום להיעתר לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, ובפרט בשעה שלא עולה מחומר הראיות (ובכלל זה מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעמה) כי האחרון ייזקק בעתיד לטיפול המשך.

סוף-דבר: לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לפניי תביעה לפצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם, על פי הנטען, לתובע, יליד שנת 1981, בעטיו של איחור באיבחון גידול בראשו, ממנו סבל וסובל, ובגינו נותח בחודש נובמבר 2012 במרכז הרפואי ע"ש 'שיבא'.

ראשון לכל אדרש לדיון ולהכרעה בטענת הרשלנות הרפואית המיוחסת לבית החולים בכל הנוגע לאיבחון הגידול - המעוררת, בעיקרה, בסופו של יום, מחלוקות בעניינים שברפואה, במומחיות, הנטועות במשנה רפואית שונה שהוצגה על ידי המומחים הרפואיים מטעמם של הצדדים.

הרגשתי רדימות בפנים לסירוגין דקירות בחזה וכאבים בבטן", נמצאה תקינה -"החולה בהכרה מלאה מיתמצא בזמן ובמקום. אישונים שוים ומגיבים לאור ותנועות עיניים שוים לכל הכיוונים, אין שינויים, תחושה בפנים כוח שרירים בפנים תקין. החזר גג ובלוע תקינים. כוח שרירי הצואר תקין. כח בידיים וגפיים תקין. פרוקסימלי = דסטלי 5/5. החזרים גידיים סמטריים 2/4. אין חסר סנסורי או מוטורי אין סימנים צרבליים. הליכה תקינה". התובע שוחרר בהמלצה ל"מעקב אצל רופא מטפל" וכן ביצוע "בירור במסגרת קופ"ח לפי המלצות של נורולוג" שכללו, בין השאר, בדיקות במסגרת קופת החולים (דם ו- BERA SEP VEP) ו"ביקורת אצל רופא נורולוג בקופ"ח או מרפאות תרשת נפוצה .

כמו כן אישר כי גם אם היה יודע על "תלונות נוירולוגיות זהות" בגינן פנה המטופל כשנתיים קודם לכן "וכרגע הוא טוען שזה אפילו בהחמרה", היה "עושה בדיוק מה" שעשה (עמ' 178 לפרוטוקול), באשר לא היה מדובר ב'מחלה דחופה' אלא במצב שהצריך בירור ממין זה שאינו נעשה בחדר המיון, בהיותו המקום בו ניתן מענה של רפואה דחופה - "אתה מבין שבמיון שבבית חולים מטפלים (לא ברור) מטפלים בחלונות ( כך במקור - צ"ל: בחבלות) ראש, מטפלים בפגיעות בעמוד שדרה אחרי תאונות, מטפלים בדברים דחופים" (עמ' 179 לפרוטוקול).

'חדר המיון' כשמו נועד למיין את הפונים אליו, לזהות את אלו שנדרשים ל'רפואה דחופה', שתנתן במסגרת בית החולים, ואת אלו שמצבם הרפואי מאפשר שחרורם להמשך בירור רפואי ו/או טפול בקהילה- "מטרת האיבחון בחדר המיון, כשמו, הוא מיון ראשוני של החולה – אם הוא נזקק לטפול רפואי מעמיק יותר בבית החולים, או שניתן לטפל בו באופן נקודתי בחדר המיון ולשלחו לביתו" (ע"א 2910/14 בן דואניאס נ' מרכז רפואי שיבא (7.12.2015)) תכלית זו של חדר המיון מכתיבה מטבע הדברים את הקף הטיפול שניתן בו, לרבות בדיקות העזר דוגמאת הדמיה המבוצעות במסגרתו.

...

סוף דבר "אכן "החוש הנזיקי" אינו אדיש למקרים כמו זה שלפנינו, שבהם הנתבע המתרשל יוצא פטור, ואילו התובע החף יוצא ללא פיצוי".

משלא הגיעו לידי הבנה והגיעה עת ההכרעה דין התביעה להידחות.

אני מורה על דחיית התביעה.