רשלנות רפואית: איחור באבחון וטיפול בטרשת נפוצה

טענה לרשלנות רפואית בגין איחור בגילוי ועיכוב בהתחלת מתן טפול במחלת טרשת נפוצה.

לעמדת בית המשפט העליון אשר אישר קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה ניתן היה להגיע לאיבחון מחלת טרשת רק לאחר התקף שני (ע"פ הקריטריונים של פוזנר), ראה האמור בע"א 1717/13 מיצקור טטיאנה נ' קופת חולים מאוחדת ניתן ביום 10/12/13, וכן את פסק הדין בבית המשפט המחוזי בת.א. 11140/1/09 מיצקור נ' קופ"ח ניתן ביום 15/1/13: "המסקנה היא שכך או אחרת, ע"פ שתי האפשרויות שמעלה ד"ר פלכטר לא היה איחור באבחנה. גם אם ההתקף הראשון היה ב-2003-2004 והשני ב-2007, הרי שהרופאים הנתבעים לא יכלו לאבחן את המחלה בשנת 2003-2004 אלא בשנת 2007 וזאת מתוקף הקביעה הרפואית לפיה המחלה ניתנת לאיבחון ע"פ שני התקפים" – עמ' 26.

...

אין בידי לקבל טענה זו: פרופ' מילר הבהיר בחוות דעתו, שלא נסתרה בעניין זה, כי משנת 1996 מאושרים טיפולים בתרופות המסוגלות להפחית את מספר ההתקפים, להפחית פגיעה עצבית ולעכב התפתחות נזק בלתי הפיך (אינטרפרון וקופקסון), ומכאן שלו הייתה המחלה מאובחנת, הייתה התובעת זכאית לממש זכותה לקבלת טיפול, אף אם היה מקום לקבל את הטיפול מחוץ לגבולות המדינה בהתחשב בהנחיות משרד הבריאות.

אין בידי לקבל את עדות התובעת ובעלה לפיה לא נאמר להם דבר בנוגע לאבחנה המבדלת שהועלתה על ידי רופאים, דהיינו, האפשרות למחלת טרשת (שכאמור נשללה עד שנת 2006).

סוף דבר – הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 110,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.

המדינה הכחישה בכתב הגנתה את כל שיוחס לה וטענה כי הזיהום, ממנו סבל המערער שכנגד, לא נגרם כתוצאה מהניקור המותני שעבר בבית החולים אלא קשור בטיפול רפואי שקבל בבית החולים 'ברזילי' במחלתו (טרשת נפוצה), טפול הגורם לדיכוי המערכת החיסונית, ולחילופין אף אם נגרם הזיהום עקב אותה בדיקה שעבר בבית החולים, אזי מדובר בזיהום אטיפי נדיר ביותר שאינו ניתן למניעה.

כך הקביעה כי הזיהום נגרם כתוצאה מהתרשלות בבצוע הניקור המותני, דבר שלא נטען כלל על ידי המערער שכנגד, בין בחוות הדעת הרפואית מטעמו ובין בסיכומיו; הקביעה לפיה היה צריך ליידע את המערער שכנגד בדבר הסיכון לזיהום כתוצאה מהדיקור; ההמנעות מלקבוע מהו המועד בו החל מחדלה; הקביעה לפיה פרופ' דודקביץ קבע כי נגרם לחוליות נזק מאיחור במתן טפול אנטיביוטי, למרות שאין לכך בסיס בחוות דעתו של המומחה ובעדותו; ההתעלמות מנטל הראיה הראשוני להוכיח קשר סיבתי ו/או פגיעה בסכויי החלמה המוטל על המערער שכנגד כתובע, נטל אשר לא הורם; העברת נטל הראיה אליה להוכיח כי התרשלותה לא גרמה לנזק, זאת בטרם הוכח על ידי המערער שכנגד כתובע שבעת שחדלה את מחדלה (המועד בו היה עליה לאבחן את הזיהום) ניתן היה למנוע את הנזק.

לאמור לעיל השיבה ב"כ המערער שכנגד בהפניה לעיקרי הטיעון שהוגשו על ידה ולחוות דעתו של ד"ר לידור, תוך שאישרה כי המומחה לא "נוקב בתאריך מתי ניתן היה הכי מוקדם לתת טפול אנטיביוטי שהיה עוזר" אך יחד עם זאת "מדבר שהיה איחור באיבחון". כך גם הפניתה לחקירתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' דודקביץ, בה היתייחס לטפול האנטיביוטי ככזה שהיה מסייע ומשפר את מצבו של המערער שכנגד.

...

20.2 כשנגד עיניי הלכה זו, כמו גם הפסיקה הנוהגת לפיה קביעת שיעור הנכות התפקודית, וכמוה גם הפגיעה בכושר ההשתכרות, הם מהנושאים המובהקים המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, נוכח התרשמותה הבלתי אמצעית מהניזוק וממכלול הראיות שבאו לפניה (ראו לשם הדוגמה: ע"א 7871/19 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22.5.2011)), היפה גם לעניין הערכתה את הפיצוי בראש הנזק של 'כאב וסבל', באתי לכלל דעה כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא.

בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל חלקית את ערעור המדינה באופן שתחוב רק ב- 75% מנזקו של המערער שכנגד כפי שנישום על ידי בית משפט קמא ולדחות את הערעור שכנגד.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ התוצאה הערעור מתקבל חלקית, באופן בו המערערת תחוב רק ב- 75% מנזקו של המערער שכנגד כפי שנישום על ידי בית משפט קמא.

יש לקחת בחשבון כי עיון בספרות אשר דנה במחלה ומאפייניה עולה בברור שגם היום עם הכלים האבחנתיים היותר מתקדמים, עדיין קיים קושי בולט באיבחון של טרשת נפוצה, בעקר אם הסימנים הראשוניים אינם מלווים בממצאים אובייקטיביים בבדיקה הנוירולוגית כפי שהיה במקרה זה. הכרעה בסוגיית המעקב הרפואי הקביעה כי לא היה איחור באיבחון צריכה להוביל למסקנה מתבקשת ולפיה, משלא היה איחור באיבחון, אין לומר כי הרופאים הנתבעים אשר טיפלו בתובעת ועקבו אחר מיחושיה ותחושותיה - התרשלו.

...

דין התביעה להידחות גם מהטעם שהתובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי.

כך שמקרה יפה פלד אינו מקרה דומה למקרה שלפני ואין להסיק ממנו כל מסקנה רלוונטית לענייננו מלבד העובדה שמדובר במחלה חמקמקה וקשה ביותר לאבחון.

התוצאה היא שהתביעה נדחית.

מימצאי בדיקה זו, שבוצעה במהלך אשפוזה של המשיבה, היא אובחנה כסובלת ממחלת טרשת נפוצה.

רק בנובמבר 2007 הורתה הרופאה על טפול במשיבה באמצעות התרופה "טיסברי". על-פי חוות דעת רפואית של פרופיסור קורצ'ין מיום 30.12.2012, שהעתקה צורף לכתב התביעה, חל איחור באיבחון המחלה אצל המשיבה, ואף כי כבר בשנת 2004 נימצאו ממצאים המעידים על פגיעה ברורה בחלקו העליון של חוט השידרה, לא נשלחה המשיבה לבדיקת MRI .

בכתב התביעה נטען כי הרופאה התרשלה באיחור באיבחון המחלה, באיחור במתן טפול תרופתי מתאים ובאי מסירת מידע במועד מוקדם אודות אפשרות טפול חדשני בתרופה "טיסברי". עוד נטען כי המבקשת מס' 2 התרשלה, בין היתר, בכך שהעסיקה את הרופאה שהנה בלתי מיומנת, ובכך שניהלה מדיניות של חיסכון בבדיקות יקרות כדוגמת בדיקת MRI.

...

בכתב ההגנה נטען כי דין התביעה להימחק או להידחות על הסף עקב התיישנות של התביעה, או של חלק ממנה, ובשל השיהוי הניכר בהגשתה.

ייחוד העילה טענת המבקשים לפיה דין התביעה להימחק או להידחות על הסף מבוססת על הפסיקה שהתייחסה למצב בו לאחר אירוע תאונת הדרכים התרחשה אף רשלנות רפואית או אחרת.

בהחלטת השופטת ר' אייזנברג מיום 13.11.2013 נקבע כי הבקשה לאיחוד התיקים תוכרע לאחר מתן החלטתי בבקשת המבקשות לסילוק על הסף.

התוצאה היא כי הנני דוחה את הבקשה לדחייה או למחיקה על הסף של התביעה.

כמו כן, חוסר היתייחסות לאפשרות של זהום באבחנה המבדלת לתלונותיו החוזרות והנישנות, אי ביצוע בדיקות עדכניות בזמן אמת והסתמכות על בדיקות ישנות מנוגדים לפרקטיקה הרפואית המקובלת והביאו לאיחור באיבחון הזיהום, שניגרם בעת הניקור המותני, למרות הסימנים הקליניים שהצביעו על התפתחות זהום, דבר שגרם לפגיעה בדיסקים, להרס של חוליות ולנזקים שנגרמו למטופל בעקבות כך. נכותו הצמיתה של התובע הוערכה ע"י ד"ר לידור בשיעור 20% לפי סע' 35(2)(א)(II).

חוות דעת מומחה בית המשפט: נוכח הפערים הגדולים בין חוות הדעת הן בשאלת ההתרשלות והן בשאלת הנזק, מונה פרופ' ישראל דודקביץ כמומחה מטעם בית המשפט, כאשר השאלה העיקרית שניצבה לפתחו הייתה האם ניכר איחור באבחונו של התובע.

המומחה מטעם הנתבעת לא מתמודד עם הטענה המרכזית של איחור באיבחון ולמעשה הטענה היחידה של הנתבעת נוגעת בהעדר קש"ס בין הדיקור לזיהום (כאבי הגב הם תוצאה של נטילת תרופה לטפול בטרשת נפוצה שנתיים לאחר אבחנת הזיהום).

...

בכל הנוגע לתקופה שמחודש 7/12 ועד שהיגר לארה"ב, אני מקבל את דרישת התובע בסיכומיו להשלמת הפער בין שכרו הפוטנציאלי, כמחושב על ידי באמת כוחו המלומדת, לבין השכר שקיבל[footnoteRef:13].

הדרישה בשני ראשי נזק אלה נדחית אפוא.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית בזאת משלא הוכח כי ביטחה את הנתבעת 1 לעת התאונה.