רשלנות רפואית: אי אבחון DVT ותסחיף ראתי

DVT- טרומבוזה או פקקת ורידים עמוקה , כאן נוצרים קרישים שעלולים לנדוד ולהגיע ללב, לריאות, למוח.

בחוו"ד של פרופ' שלמה ברלינר (מטעם המשיב) מיום 27.5.12 , שעל בסיסה קבע המשיב למערער החמרה בשיעור של 25% מהנכות הכוללת , נכתב, בין היתר כדלהלן: ".....מדובר בחייל הלוקה בעודף משקל ומעשן עם סיפור משפחתי של פקקת ורידים המשרת בחמ"ל תובלה. מרבה לעבוד בישיבה. ....גורמי המחלה אצל מר....אינם ברורים די הצורך אולם תמכו בהופעת המחלה השמנת יתר, הרקע המשפחתי, העישון וייתכן גם מחלה נגיפית (ייתכן מונוקלאוזיס) בה לקה בסמוך לארוע. אני סבור כי ישיבה ממושכת הנה גורם שהוכח מדעית היות וידוע כי הנושא נחקר בטייסים בחברות תעופה אזרחיות היושבים שעות רבות בקוקפיט ללא ממצא של שכיחות פקקת מוגברת. .....הנקודה היחידה שיכולה (אולי) לקשור בין השרות הצבאי למחלת הפקקת הנה הזיהום הנגיפי. ידוע שמחלות זיהומיות דלקתיות יכולות לסייע בהתפתחות קרישים ומחלות זיהומיות אינטרקורנטיות שכיחות בקרב משרתים בצבא. אשר על כן לא ניתן לשלול לחלוטין קשר מסויים, אם כי חלקי,בין מחלת הקרישה לבין השרות הצבאי. לא הייתה רשלנות בטיפול הרפואי. ....יש לציין כי לגבי פקקת שטחית הרי פעמים רבות מתקשה הבדיקה הגופנית להבדיל בין תהליך דלקתי זהומי (צלוליטיס) לבין תהליך טרומבוטי ראשוני עם דלקת משנית.....התסחיף הריאתי שהופיע הנו חלק מאותה מחלה וכעובדה, הטיפול לא שונה גם לאחר אבחנת התסחיף וההתייחסות הייתה כאל מחלת VENUS THROMBOEMBOLISM הרואה בפקקת הורידית והתסחיף הריאתי מחלה אחת". בחוות דעתו של פרופ' דוד ורון (מטעם המערער) מיום 5.6.13 נכתב, בין היתר כדלהלן: " .....ארוע SVT הראשון אובחן בהקשר לפעילותו של אורון כסמל מבצעים, במסגרתה בילה ימים ארוכים ליד המחשב בחדר המבצעים, כולל ישיבה רצופה סביב 16-18 שעות.......מוטציית פקטור V ליידן (FVL) אכן מוכרת כגורם סיכון לפקקת ורידית (בעיקר במערכת העמוקה), אולם מדובר באחד מגורמי הסיכון מהמתונים ביותר יחסית לגורמי סיכון אחרים. ....מידת החומרה הנכונה של גורם סיכון זה מתבטאת, בין השאר, בעובדה שאף אחד מהוריו של אורון או בני המשפחה לא סבל מארועי פקקת או סיבוכי קרישת יתר אחרים....ארוע ה-SVT השני, שעה שאורון לא נטל אספירין (עקב צרבת לתרופה), אכן היתרחש ללא הקשר לתנאי השרות הנ"ל. אולם במקרה זה מדובר בארוע חוזר בווריד אשר הזרימה בו הנה מופרעת לאחר שניפגע בארוע הראשון...לסיכום- ניתן לקבוע שארוע SVT הראשון נגרם עקב תנאי השרות והישיבה הממושכת, וגם אם הייתה תרומה ל-FVL בהתפתחות הארוע, הייתה זו תרומה משנית.הערכתי הנה ששעור התרומה היחסי של תנאי השרות לגרימת הארוע הנו 75% לעומת התרומה הנמוכה יחסית של מוטציית FVL. שני האירועים הנוספים (התפתחות התסחיף הריאתי וארוע SVT החוזר), הנם ללא ספק סיבוכים מאוחרים של הארוע הראשוני". בחוו"ד שנייה של פרופ' שלמה ברלינר (מטעם המשיב) מיום 22.2.14 , הוא הגיב לאמור בחווה"ד של פרופ' ורון, וכתב בה, בין היתר כדלהלן: "אין כל הוכחה כי ישיבה מול מחשב או כל ישיבה אחרת נובעת מאותם תנאים פתופיזיולוגיים הנובעים מטיסות ממושכות. בטיסות יש תנאי קבינה והיפוקסיה ייחודיים שאינם קיימים אצל מי שיושב מול מחשב ולכן כל ניסיון להקיש ממצב ישיבה מול מחשב למצב טיסה אינו מבוסס. ....לא מצאתי במקורות שצוטטו ע"י פרופ' ורון עבודה שהוכיחה כי ישיבה מול מחשב מביאה להופעת פקקת ורידים שטחית. ....אין כל הוכחה כי הישיבה של....מול המחשב במשרד היא שהביאה לפרוץ הפקקת השטחית. פרופ' ורון לא הביא כל מקור ספרותי המלמד על פרוץ פקקת ורידים שטחית בעקבות ישיבה ממושכת מול מחשב. גם החיפוש שלי לא העלה עבודת מחקר שתתמוך בהשערה כזו. ההשערות של פרופ' ורון הנן אקסטרפולציה ממצבים אחרים שאינם נוגעים, לדעתי, לעניין הישיבה מול המחשב. אין שינוי לפיכך בחוות דעתי המקורית מיום 27 מאי 2013". דיון השאלות שעלינו להחליט לגביהן בעירעור זה הן: האם יש קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שרותו בצבא; בהקשר זה יצויין שלמרות ששני המומחים קבעו שיש קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שרותו בצבא, הטעמים הקשורים לקשר הסיבתי היו שונים.

...

לאחר עיון כולל בטיעוני שני הצדדים, בחוות הדעת של המומחים ובחקירות שנחקרו באשר לחוות דעתם, בתיקו הרפואי של המערער ובמאמרים רפואיים שאליהם הפנו שני המומחים לרבות תצהיר המערער וחקירתו הנגדית על תצהירו, הננו מחליטים שלא "מתקבל מאד על הדעת" שישיבת המערער מול מחשב הייתה יכולה לגרום למחלתו , כך שמכאן נגזרת המסקנה שאין לשנות ממסקנת המשיב שיש לזקוף רק 25% ממחלתו לאופציה שמחלתו נגרמה בשל זיהום נגיפי.

לפיכך, הננו דוחים את הערעור; ולהלן יובאו נימוקינו למסקנה זו. בטרם נדון בשאלות שהצבנו לעצמנו לעיל נעיר כי שתי הערות שמקורן בפסיקת בית המשפט העליון: ברע"א 8317/99 שלמה שוקרון נ' קצין התגמולים פ"ד נו(5) 321,329 ש".

לפיכך, הננו דוחים את הערעור.

כללי: תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית, ובטענה, להתרשלות הנתבע על דרך המחדל, בכך שלא אבחן חשד לאירוע DVT (פקקת בוריד עמוק), ברגלו של התובע ותרם בהתרשלותו לנזקים שנגרמו עקב תסחיף ריאתי שהתפתח, בעקבותיו.

...

סוף דבר 25.

מהראיות שהובאו בפני, שוכנעתי, כי הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, והתרשל, בכך, שלא אבחן חשד לקריש ולא הפנה את התובע לבית החולים להמשך בירור וקבלת טיפול מיידי, כמתחייב.

לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪ בצרוף הוצאות המשפט בסך של 7,500 ₪, וכן שכר טירחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק, והכל, בתוך 30 יום.

התובעת טוענת, בין השאר ומבלי למצות את כלל טענותיה, כי ההחלטה על ביצוע הניתוח בהרדמה כללית ולא בהרדמה מקומית הייתה שגויה; כי חתימת המנוחה על טופס ההסכמה לניתוח אינה תקינה שכן התובעת לקחה את מכשיר השמיעה של המנוחה כדי שלא ייגנב והמנוחה לא יכלה לשמוע הסברים ולתת הסכמה מדעת; כי חתימת המנוחה על טופס ההסכמה זויפה; כי איבחנה שגויה של אי-ספיקת כליות גרמה להעמסת יתר של נוזלים שגרמה לבצקות במוח ובריאות; כי המנוחה טופלה באינסולין שגרם לנזק מוחי; כי הטיפול בבית-רבקה היה רשלני; כי אבחנת הצוות הרפואי בתל השומר על דימום בקיבה הייתה שגויה והחלטתו להפסיק את הטיפול בנוגדי קרישה גרמה לנזק; כי האבחנה שסבלה מפרכוסים טרם מותה הייתה שגויה; וכי ניתן מינון יתר של דורמיקום שהוביל למותה.

מותה של המנוחה אינו מלמד בהכרח על רשלנות, והשאלה היא אם הטיפול במנוחה – אישה בת 93 שהגיעה לבית החולים עם שבר בצואר הירך ובמצב בריאותי לא תקין – נעשה על בסיס מידע מלא, תוך בחינת האפשרויות הטיפוליות, ובהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה.

למול ראיות אלו קיימים מסמכים רפואיים רבים שמלמדים כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב בריאותי קשה, וסבלה, בנוסף לשבר מרוסק בצואר הירך, מקוצר נשימה (שרק בעטיו הזעיקה התובעת את צוות מד"א), שטף דם גדול ברגל השבורה, פצעי לחץ בשני העקבים, DVT, תסחיף ראתי, המוגלובין נמוך, סטורציה נמוכה, לחץ דם נמוך וסימני התייבשות (שתן מרוכז בכמות קטנה ויוראה גבוהה).

...

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 1 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ והוצאות משפט בסך 26,197 ₪.

התובעים ישלמו לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ והוצאות משפט בסך 13,700 ₪.

טענות התובעת לטענת התובעת, התרשלותו של הנתבע 1 מטעמה של הנתבעת 2 מתבטאת בכך שרשם לה טפול בתרופה מסוג פרמריל תוך ידיעה כי בעברה הרפואי הלא רחוק הייתה קיימת איבחנה של חשד ל-DVT, ותוך ידיעה כי מתן גלולות הורמונאליות במצב עניינים זה טומן בחובו את הסיכון החמור להווצרות קרישי דם, מצב העלול לסכן את חייה.

לסיכום, הגם ויש טעם לפגם ברפואת המסדרונים, הרי שהתובעת קיבלה טפול הולם ואף מעבר לכך ואיני מוצא לחייב את צד ג' במקרה זה. שאלת הנזק הנכות הרפואית והנפשית התובעת אושפזה חודשים ספורים לאחר נטילת הגלולות בבית חולים תל השומר שם אובחן תסחיף ראתי.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו". בעניינינו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעיניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.

...

סוף דבר התביעה נגד הנתבעים מתקבלת.

ההודעה לצד ג' נדחית.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 314,000 ש"ח. הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ובשכר טרחת ב"כ התובעת וצד ג' בסכום כולל של 73,400 ₪ כ"א. כן יישאו הנתבעים בהוצאות המומחים והעדים.

המערערת טענה כי המעקב והטיפול בה היו רשלניים, בין היתר, מאחר ולא בוצעו בדיקות דופלקס או MRI אשר אם היו מבוצעות היו מצביעות על DVT; כי לא בוצע מעקב ראוי אחר תלונותיה ולא נבדקה בצורה ראויה על ידי רופאי בית החולים; כי לא ניתנו לה טיפולים מניעתיים אשר מותרים בהיריון ואשר היו מונעים את הנזק; כי הטיפול שניתן לה באמצעות קלקסן (תרופה לדילול הדם) היה במינון נמוך מהמינון המתאים ובאיחור; כי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות של המשיבה ובין הנזק וכי בכל מקרה יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי ואת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהפוך את נטל הראיה.

טענות המערערת בעירעור המערערת טוענת כי היא התלוננה במהלך אשפוזה האחרון בבית החולים, פעמים רבות, על כאבים עזים המקרינים מהמפשעה ולאורך הרגל השמאלית, עד כדי קושי להזיז את הרגל, אך הצוות הרפואי היה ממוקד בחשד לבעיה אורתופדית והתעלם מאבחנה מבדלת של תחילתה של פקקת ורידים.

היא יכולה לגרום לתסחיף ראתי אשר יכול לגרום למות החולה, ולהתפשטות קריש הדם אשר יכול להוביל לפגיעה בשסתומים של הוורידים ובעקבות כך לאי ספיקה וורידית (חוות הדעת של פרופ' וולף, עמ' 5-4).

...

המשמעות של האמור הינה כי העדות של פרופ' וולף, כי התסמינים מהם סבלה המערערת לא יכולים להעלות את החשד להתפתחות "פקקת ורידים", לא מתיישבת אף עם המסקנה של הצוות הרפואי המטפל אשר ראה באותם תסמינים כעדות אפשרית להתפתחות אותה מחלה.

אמנם מקובלת עלינו הקביעה כי שרוולים אלסטיים מועילים רק במצב שכיבה, ואף פרופ' לנצברג העיד כך, אך לא מקובלת עלינו הקביעה כי הרמת רגליים מועילה רק במצב של עמידה, וזאת מן הטעם הפשוט כי הרמת רגליים אינה אפשרית במצב של עמידה והיא אפשרית אך ורק במצב של שכיבה.

סוף דבר נוכח כל האמור: אנו מקבלים את הערעור, קובעים כי על המשיבה לפצות את המערערת בגין הנזקים שעקב רשלנותה ומורים על החזרת התיק לבית המשפט קמא לצורך קביעת שיעור הנזק.