רשלנות רפואית שגרמה למוות מוקדם

איני יכול לקבוע, כנדרש בהליך זה, שהצוות הרפואי של הנתבעת הוא זה שגרם ברשלנות למותו של המנוח.

     ע"א 6989/09 ‏נוהא פרוך נגד בית החולים מוקאסד (02.08.11): בעיניין תביעת רשלנות רפואית שהגישו המערערים בעקבות לידה מוקדמת של האם (שבוע 24), במהלכה נולדו ארבעה פגים שנפטרו זמן קצר לאחר לידתם.

...

על כן, אני קובע, כי אין בחוות דעתו או בעדותו שאיני מקבלן כל ראיה המוסיפה משקל ראייתי של ממש לזירת המחלוקת בתיק זה. על כן, אני דוחה את חוות דעתו ואת עדותו.

תוצאה: אני מקבל את התביעה בעילת הפגיעה באוטונומיה.

אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 350,000 ₪.

בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את שכר טרחת עורך-הדין בשיעור של 20% + מע"מ. בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות המשפט, כפי שהוצאו.

כן, טענו שהפסיכיאטרים של הנתבעת התרשלו בתפקידם, וקבעו רמת השגחה פחותה על המנוח, שלא הלמה את מצבו, ובנוסף העניקו טפול רפואי רשלני לו, דבר שגרם למותו.

הליך גילוי המסמכים מיתנהל בשלביו המוקדמים של הדיון, ולכן אין מבקש הגילוי נידרש להוכיח את הרלבנטיות של המסמכים שגילויים מבוקש בודאות, ודי בכך כי יוכיח שהם עשויים להיות רלבאנטיים בהמשך ההליך.

...

בענייננו, לא שוכנעתי, שקיימת וודאות קרובה לכך, שגילוי ועיון בדו"ח, יביא לחשיפת שיטות עבודה של הנתבעת שלא לצורך, או יפגע בפעולות הנתבעת/שב"ס בעתיד.

מכל האמור לעיל עולה שעל הרשות לבחון גם את המקרה הספציפי, ובענייננו, החשש הכללי שהביעה הנתבעת, אין בו די כדי להביא לחיסיון הדו"ח, או לגבור על האינטרס הספציפי של התובעים בחשיפתו, כדי לתהות אחר הנסיבות שהביאו למות המנוח, כאשר לצד זה, על עובד הציבור ברשות הציבורית, לקחת בחשבון מראש, כי פעילותו במסגרת משרה ציבורית תתנהל ב"חלון ראווה", ובעניין זה יאים הדברים שנפסקו בעע"מ 9135/03, לעיל: "אכן, החשש הכללי שביסוד הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע כי ייפגעו כנות הדיונים הפנימיים המתקיימים ברשויות ציבוריות והאפקטיביות שלהם, אינו פוסח על המועצה. עם זאת חשש כללי זה לבדו אין בכוחו להכריע את הכף בכל בקשה לחשיפת מידע בדבר דיונים פנימיים. כפי שכבר צוין, ההתמודדות של הנושאים במשרה ציבורית – ובכללם חברי המועצה – עם המתחים הכרוכים בצורך לפעול בשקיפות ולחשוף לעין הציבור את המידע הקשור לפעילותם, היא בלתי נמנעת ומתחייבת מהאופי הציבורי של הפעילות. הנה כי כן, כמשרת הציבור וכמי שחב לו חובת נאמנות, צריך המקבל על עצמו משרה ציבורית להביא בחשבון מראש כי פעילותו במסגרת משרה זו תתנהל במידה רבה ב"חלון ראווה" .

בעניין זה, יאים הדברים שנאמרו בת"א (מחוזי-חיפה) 147/01 לעיל: "אין חולק כי דו"ח ועדת החקירה אינו סודי וגם אינו חסוי. בבואנו להחליט בשאלת הקבילות, ראוי להציב גבולות בין חסיון - סודיות - קבילות, על מנת למנוע עירוב תחומין בין הסוגיות, מה שעלול להביא לטשטוש התמונה המשפטית. אקדים אפוא מילים מספר בנושא זה...קבילות - יש הוראות דין הקובעות כי מסמכים מסוימים אינם קבילים...ככלל, מסמך חסוי, הוא בלתי קביל, אך לא להיפך. דהיינו, יכול ומסמך יהיה לא קביל בהליכי בית משפט, אך מנגד, לא ייהנה מחסיון ותחול חובת הגילוי. אומנם לא ניתן יהא להציג את המסמך במסגרת ההליך המשפטי, אך המסמך כשלעצמו, לא יהא חסוי, ובעל הדין שכנגד, יהא רשאי לעיין בו...". בסיכומו של דבר אומר, כי לא הוכח שבמקרה דנן קיים חיסיון או ערך אחר שיש בו כדי למנוע את עיון התובעים בדו"ח. אין המדובר בדו"ח שהוכן לקראת משפט או התייעצות בין פרקליטים, אלא למקרא הדו"ח נראה שכל מטרתו הוא חקירת האירוע והפקת לקחים, ועל-כן אין מקום לחסותו מכל טעם שהוא.

המנוח נפטר מסיבוכי מחלת שפעת חזירים ממנה סבל, ולטענת התובעים פטירתו נגרמה עקב טפול רפואי רשלני ולקווי שקבל מהנתבעות.

פרופ' מוזס הבהיר בעדותו כי הבדל של מספר שעות במתן טמיפלו אינו מביא להבדל בתוצאה: "הטיפול בתמי פלו, גם בעבודות שבודאי נעבור עליהם, של חולים מאושפזים, יש הבדל אם זה ניתן מוקדם או מאוחר, אבל לא הבדל של שעות. אפשר להבדיל בין חולה שמקבל יומיים או 7 ימים, ההבדל של שעות לא עושה הבדל, זה לא תרופה מצילת חיים, צריך לתת אותה תוך שעות. צריך להבין את המקום של תמי פלו בעולם הרפואה" (עמ' 110 לפרוטוקול, שורות 15-9).

...

לא מצאתי מקום להיתלות בגילו המשתנה של המנוח כביסוס למסקנה שהרשומה הרפואית שונתה שכן גם במסמכים אחרים שצורפו אין אחידות בגילו של המנוח (ר' דף יומי - עמ' 92 למוצגי התובעים, לעומת מעקב רפואי יומי - עמ' 18 וסיכום האשפוז - עמ' 42).

לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי המנוח החל לקבל טמיפלו ביום 12.10.09 בסמוך לשעה 23:00.

סוף דבר התובעים לא הוכיחו כי מי מהנתבעות התרשלה בטיפול שניתן למנוח, ובכל מקרה לא הוכחה יעילות הטיפול בטמיפלו ביום השישי או השביעי למחלתו.

בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמם, לטענת התובעים בכתב התביעה, רשלנות רפואית של צוות ביה"ח היא זו שהובילה להתדרדרות מצבו ולמותו של המנוח, באשר "הדבר מעיד על עצמו"; ולחלופין, בשל מחדלים רבים שנימנו בכתב התביעה, לרבות - אי-ביצוע ניטור ומעקב כנדרש ממצבו הרפואי בקבלתו לבית החולים, אי-ביצוע היתייעצות עם קרדיולוג, ואי-איבחון נכון של המצב הלבבי, שגרמו לכך שלא ניתן למנוח הטיפול הרפואי הנידרש ומצבו היתדרדר עד לפטירתו.

כפי שאפרט להלן, השתלשלות ההליכים בתיק זה הובילה בפועל להסכמה - עוד קודם לדיון ההוכחות עצמו, שבעניינינו היתה התרשלות שגרמה לנזק גוף, לרבות – פטירתו המוקדמת.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

הנתבעים שכרו את שירותיו של התובע על מנת שיגיש בשמם תביעת נזיקין בעילה של רשלנות רפואית שגרמה למותו של יואל משה טיבי ז"ל (להלן: המנוח).

שכר הטירחה ישולם עם העברת התיק (או עם הפסקת הייצוג, לפי המוקדם) וכתנאי להעברתו.

...

לפיכך אני קובעת כי התובע הוא שהודיע על התפטרותו מייצוג הנתבעים לאחר שהנתבעת סרבה להצעת המגשרת, ובמסגרת התפטרותו הודיע לנתבעת גם כי פרט להוצאות המשרד שהיו לו, אינו מבקש כספים נוספים מהנתבעים.

לפיכך אני קובעת כי בנסיבות שנוצרו, בהן לא הצליח התובע לשכנע את הנתבעת לקבל את הצעת המגשרת, חרף מאמציו לשכנעה, התובע הוא שהחליט על הפסקת הייצוג, וכ"תמריץ" לנתבעת לקבל את הצעתו, הודיע לה כי אינו רוצה ממנה שכ"ט כמוסכם, אלא רק כיסוי ההוצאות "out of pocket" שהיו למשרדו בטיפול בתביעת הנזיקין.

לסיכום, אני קובעת כי ויתור התובע על שכר טרחתו היה מותנה בכך שהנתבעת תשלם לו את הוצאות משרדו.