רשלנות רפואית קרע בעור התוף

התביעה הוגשה נגד המבקש, כמי שעוול כלפיו בעוולת רשלנות רפואית וכנגד המדינה – מעסיקתו של המבקש באותה עת. בבקשה שבפני עותרים נתבעים, הם המבקשים להורות על דחיית התביעה על הסף ו/או מחיקתה על הסף לפי הוראות סעיף 7 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה").

המשיב פונה לחדר מיון בבית-חולים סורוקה, שם אובחן קרע (נקב) של עור התוף באוזנו הימנית, אשר לטענת המשיב נגרם כתוצאה מטיפולו הרשלני של המבקש.

...

סוף דבר.

בהיעדר אחריות למבקשים בנזיקין לפי סעיפים 6(א) ו-7ב(א) לחוק אחריות המדינה, אין התובענה מראה עילה כנגד המבקשים, ועל כן אני מורה על מחיקת התביעה כנגד המבקשים, בהתאם לתקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

התביעה אינה חולקת על כך שניתן להציג ראיות לעניין רשלנות תורמת (עמ' 3 סע' 23 לסיכומיה) ואף הפניתה בעיניין זה לפסיקה (ראו- 895/80 ע"א עריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119), אך היא טוענת שמידת "אשמתו", אם בכלל, של התובע זניחה ולא רלוואנטית לתקיפה הקשה שהיתה מנת חלקו של התובע.

בתחום הא.א.ג. המומחה היתעלם מכך שבבדיקה באוזנו של התובע בחדר המיון לא נמצא כל קרע בעור התוף ולכן אין לקבוע אחוזי נכות בשל כך. מנגד, טענה התביעה בעיניין זה כי אומנם בדו"ח המיון לא מופיע קרע בתוף וזה אובחן לראשונה רק לאחר 6 שנים מארוע התקיפה, אך המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' קרוננברג מייחס זאת באופן ודאי לארוע התקיפה.

לכן ההגנה סבורה כי אין לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה. בעיניין זה משקבעתי כי נכותו התפקודית של התובע תהא כמחצית לזו הרפואית, אזי אני פוסק פיצוי בסך 24,000 ₪, מעוגל ומשוערך ליום זה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד התביעה טענה בסיכומיה כי לתובע נגרמו נזקים בסכומים של 20,742 ₪ לעבר וכמו כן נזקים לעתיד בסך של 90,103 ₪.

...

עם זאת, לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים, עולה כי הטיפולים כולם חוסים תחת קופת החולים למעט ניתוח באוזנו של התובע שייתכן וייזקק לו (ראה חוות דעת של פרופ' יונה קרוננברג עמ' 5 סיפא).

לאחר שעברתי על טענות ב"כ הצדדים, על העדויות ועל כל המסמכים שהוצגו בפניי ומונחה על ידי העקרונות שצויינו לעיל, אני קובע כי הנתבע יפצה את התובע בגין ראש הנזק הלא ממוני בסך של 100,000 ₪.

בנוסף לסכומים דלעיל, ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

בהיתחשב במכלול נסיבותיה של הנאשמת, ממליץ שירות המבחן על ענישה בדמות של"צ בן 100 שעות בלבד, זאת בהיתחשב בהיותה עובדת במשרה מלאה ומטפלת לבדה באמה החולה וזאת לצד צו מבחן למשך שנה, פיצוי לנפגעת העבירה והשתתפות בקבוצה טיפולית כאמור ובהליך של "צדק מאחה". לעניין הפסילה, הומלץ להיתחשב בחלוף הזמן מאז התאונה ובהעדר הרשעות עד התאונה ומאז ועד כה והן את צרכיה בניידות בשל עבודתה במספר מקומות וניודה של אמה לטיפולים רפואיים.

היתייחסות בחומרה למעבר באור אדום ניתן ללמוד גם ממקרים חמורים יותר בהם הוטלו עונשי מאסר חמורים, וזאת לאור העובדה שנהג אשר עובר ברשלנות רבתי עבירות אלה, נוטל בהכרח - לאור מהותן של העבירות - סיכון גבוה, שלמרבית הצער מתממש לא אחת, כך למשל:  ע"פ 4749/00 יאסר סאלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [פדאור (לא פורסם) 01(2) 79]; ע"פ 4165/05 גיא זרובצ'יק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] תק-על 2005(4), 2072.

למעורבת נגרמו חבלות של ממש, בדמות פגיעת ראש קשה שבר בגולגולת, קרע בעור התוף של אזנה הימנית, וכן נזקים נפשיים ובינאישיים כפי שפרטה אף בעדותה בבית המשפט.

...

סבורני כי בנסיבות תיק זה יהיה בהשתת תקופה נוספת של עבודות של"צ על הנאשמת מאשר זו שעליה המליץ שירות המבחן, זאת חלף צו המבחן לשנה, בבחינת תרומה משמעותית יותר לחברה ו"צדק מאחה".

לעניין זה ראה האמור בתיק 89-11-20 מ"י נ' ניסים אבוחסירה אשר ניתן על ידי מותב זה (נבו 24.2.21 ) ולפסיקה המאוזכרת שם. באשר לרכיב הפסילה בפועל, סבורני כי משך הפסילה בפועל לו עותרת המאשימה הינו ארוך יתר על המידה, מפנה לדברי כב' השו' רענן בן יוסף בערעור ב"פרשת גוטליב" המאוזכרת לעיל, זאת גם בהינתן שלא הושת על הנאשמת רכיב של מאסר בפועל בתיק זה. וכן מפנה לגזר הדין אשר ניתן על ידי מותב זה בתיק: ת"ד (תעבורה תל אביב-יפו) 1770-05-21 מדינת ישראל נ' ירין דידי (נבו 14.11.2022)‏‏ בתיק זה, נידון נאשם אשר נהג בקלות ראש, בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל אשר חצה את הכביש במעבר החצייה, ופגע בהולך הרגל בחזקה וכתוצאה מהתאונה, נחבל הולך הרגל חבלות של ממש, בדמות שברים מרובים, חבלה פנימית עם דימום בטחול וחבלת ראש.

יפים בעניין זה דבריו של כב' הש' אלרון ברע"פ 7505/21 גויחמן נ' מדינת ישראל (11.11.21):  "לעניין הפיצוי – כבר נקבע בפסיקה כי זכותו של נפגע לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע." לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 2,000 ₪.

הניתוח אמור לשפר את השמיעה באופן זמני, ואינו מרפא את המחלה.

מאוחר יותר פנה המערער לד"ר כהן, וזה ביצע ב-10.7.86 ניתוח שלישי באוזן שמאל, שבו נסגר סופית הקרע בעור התוף.

על-פי כלל הראיות שבאו לפניו, לא היה מקום לייחס למשיב השני או למשיבה השלישית אחריות בנזיקין לנזק שניגרם למערער עקב ניתוח זה. נסיבות המקרה מלמדות שהניתוח נערך על-ידי המשיב השני בהתאם למקובל, ותוצאת הניתוח לבדה אין בה ללמד על קיום רשלנות מצדו.

...

לכל האמור לעיל יש להוסיף, שלא הוכח כל קשר סיבתי בין היעדרו של רופא בכיר בחדר הניתוח לבין הנזק שנגרם למערער.

סוף דבר-אין לייחס למשיבים התרשלות בביצוע הניתוחים במערער ובטיפול שקבל לאחר ניתוחים אלו.

לפיכך דין העירעור להידחות, וכך אנו מחליטים.

כך למשל, על פי התעודות הרפואיות שהוגשו לעיון בית המשפט (נ/5), עולה כי לנאשם נגרמו שבר באף, שטפי דם בפנים, חבלות סביב עיניו, שברים בצלעות, קרע של עור תוף אוזן שמאל וקרע ברשתית העין.

לפיכך הנני מזכה את הנאשם גם מעבירה זו. באשר לבקשת התביעה להרשיע את הנאשם גם בעבירה נוספת, שעלתה לדבריה במהלך המשפט, דהיינו החזקת נשק ברשלנות בניגוד לסעיף 338(5) לחוק העונשין, לא הובאו ראיות מספיקות להיותו של הנאשם שיכור.

...

אני קובע כי אין לקבל את גרסת השוטרים כגירסה מהימנה באשר זו מבוססת על ארועים שכלל לא היתרחשו ושנועדו להסתיר את העובדה כי הנאשם הותקף על ידי השוטר, אייל רביב, ואולי גם על ידי השוטר יוסף יצחק.

דומה שדי בקביעות ובראיות שהוצגו עד כה כדי להוביל למסקנה כי התביעה לא הצליחה להוכיח את האישומים כנגד הנאשם בכל הקשור לעבירות האלימות המפורטות בכתב האישום.

אשר על כן, הנני מורה על זיכוי הנאשם גם מעבירה זו. מערכת הראיות בכללותה מעלה לפניי תמונה עגומה של מעשי היתעללות בנאשם מבוגר, חסר ישע וללא יכולת היתגוננות, שעה שהוא כבול באזיקים בידיו מאחורי גבו.