רשלנות רפואית צבאית באבחון מאוחר

לפיכך, טוענת המערערת, כי על בית המשפט לקבוע, כי הצבא, המפקדים וגורמי הרפואה מטעמו התרשלו בטיפול במנוח בעת שרותו הצבאי ובכך שלא גילו את המחלה ממנה סבל המנוח מוקדם יותר ועוד במהלך שרותו, שעה שהמנוח פנה לקבל טפול רפואי, כי נימנע ממנו לקבל טפול רפואי וכי דרך הטיפול והמעקב הרפואי אחר המנוח חרגו מטיפול רפואי סביר.

אקדים ואציין, כי מחוות דעת המומחים, פרופ' זידאן וד"ר ברעם, ומעדויותיהם עולה, כי אכן, מחלתו של המנוח אובחנה בשלב מאוחר (שלב 3-4) וכי גילוי מוקדם של המחלה היה משפר באופן ניכר את סכויי ההחלמה.

הכללים ואמות המידה, לפיהם יש לבחון סוגיה זו, עוצבו בפסק דינו של כב' השופט ריבלין בזו הלשון: "בית-משפט זה היתייחס לא פעם לאפשרות כי אי-איבחון מחלה של אדם או אי-טפול מתאים בה במהלך שרותו הצבאי עשויים להקים זכאות להכרה על-פי חוק הנכים. בע"א 503/76 כהן נ' קצין התגמולים [1], מתייחס השופט ח' כהן להיעדרו של רופא במחנה הצבאי בשעה שחייל נזקק לטפול רפואי, וקובע (שם [1], בעמ' 38):

...

אני סבורה כי לא הונחה בפני הוועדה תשתית ראייתית קבילה לפיה ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי המנוח עצמו התלונן בפני מפקדיו על מצבו.

השאלה המתעוררת היא האם הימנעות מפקדיו של המנוח מלהפנותו לקבלת טיפול רפואי החמירה את מצבו, בין היתר בשים לב לכך שהמנוח פנה בסופו של דבר לקבלת טיפול רפואי רק מספר חודשים לאחר ששוחרר? זוהי כמובן שאלה שברפואה.

השאלה היא שאלה שברפואה, ולפיכך, בסופו של דבר, מסכימה אני כי נותיר שאלה זו בידי הרופאים.

עקב ההתאפקויות הממושכות סבלה התובעת מדלקות חוזרות אשר גרמו לה לחסימה ולבעיות נקוז מהכליה לשופכה ומצבה הרפואי הלך והחמיר בתקופה זו. כן, נטען כי בבדיקת הדמיה שביצעה התובעת ביום 4/10/09 (במהלך השרות הצבאי) בבית חולים "תל השומר" הודגמה הרחבה של אגן הכליה.

    עיקר טענתה של התובעת הנה לרשלנות שנפלה במעשיהם ומחדליהם של הנתבעות אודות איבחון המום המאוחר לרבות הטיפול השגוי שניתן לה בעקבות אבחנות שגויות.

כמו כן, נטען כי טענות לרשלנות רפואית במהלך השרות הצבאי, גם אם נטענות כנגד רופא או מוסד רפואי שאינו נימנה על מערך הכוחות של משרד הבטחון, חל עליהם עקרון ייחוד העילה, בין אם תוכר טענת הרשלנות הרפואית על ידי קצין התגמולים ובין אם לאו.

...

הטענה המרכזית של התובעת עוסקת באי אבחונו של המום המולד במהלך הבדיקות והטיפולים להם נזקקה התובעת במהלך תקופת שירותה הסדיר על רקע תלונותיה, ובעיקר לאור בדיקת ההדמיה שבוצעה לה בחודש 10/2009 במהלך השירות כאמור, בה הודגמה לטענתה הרחבה של אגן הכליה ב-2 ס"מ. משעה שהטענות של התובעת מופנות להתרשלות של הנתבעת 4 ושלוחיה בזמנים הרלוונטיים שבאה לידי ביטוי כאמור באי אבחון ומתן טיפול ראוי ונכון בתקופת שירותה הצבאי ואשר בעטיים נגרם לתובעת "נזק בלתי הפיך לכליה השמאלית והיא מתפקדת רק 40% וכמו כן תפקוד הכליה הימנית ירד עקב העומס" (ר' סעיף 45 לכתב התביעה) - הרי שאין מנוס מלראות בתביעתה דנן כניסיון של התובעת לתבוע את המדינה ושלוחותיה בגין עילות תביעה לגביהן נפסק בבירור, כי ניתן לתבוע בגינן אך ורק במסגרת חוק התגמולים.

מכאן, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בכל אחת מהנתבעות 2 ו-3 כמוסדות רפואיים המהווים שלוחי המדינה בנסיבות העניין, וכ-"מי שבגללו" אחראית המדינה לפצות את הנפגע בפיצוי שהיא הייתה מחויבת בו לולא הרשלנות (ככל שאכן התרשל).

סוף - דבר: לאור כל האמור, דין התביעה כנגד הנתבעות 2-4 להידחות (אציין כי לאור התוצאה לא מצאתי להמתין עד לתשובת הנתבעת 4 לתגובת התובעת כפי שעליה הוריתי ביום 19/7/16).

מומחה רפואי בתחום האורולוגיה מטעם משרד הבטחון, פרופ' אילן גרינולד (להלן: "המומחה מטעם משרד הבטחון") בדק את התובע וקבע בחוות דעתו מיום 18/09/2014: "אין קשר סיבתי אך קיים קשר להחמרה בגלל עיכוב לא סביר עד לאבחנה וטפול... מדובר בחייל שבעת שרותו הצבאי אובחן כחולה סרטן אשכים בשלב מיתקדם. אין כל קשר של גרימה בין סרטן האשכים לבין תנאי שרותו. החייל נשא באחריות לבריאותו בכך שפנה לגורמי רפואה אחרים ואצלם לא נעשה ניהול תקין של המקרה, אך גם בהגיעו למרפאה הצבאית חל עיכוב באבחנה של מחלתו. בגין עיכובים אלו מחלתו אובחנה בשלב מאוחר יחסית... נוכח כל האמור בדיון – אין קשר של גרימה אך קיים קשר להחמרה בגלל עיכוב לא סביר עד לאבחנה ולטיפול. יש לזקוף על חשבון השרות מחצית משעור הנכות שתקבע". תביעת התובע להכרת זכות לפי חוק הנכים התקבלה ובהחלטת קצין התגמולים מיום 23/05/2016 נקבע: "הריני להודיעך כי לאחר עיון בבקשתך ובתוצאות הבדיקות הרפואיות והנימוקים המצויינים בחוו"ד הרפואית של ד"ר גרינוולד אילן מתאריך 18/09/2014 הגעתי למסקנה כי המחלה הממארת באשכים החמירה עקב האיחור באיבחון בתקופת שירותך ועקב שירותך הצבאי.

לטענתו, טענת הנתבעת לפיה ניזקי התובע הנם בתקופת שרותו ועקב שרותו, מנוגדים למצב העובדתי בתיק ולקביעות המפורשות של המומחה הרפואי מטעם משרד הבטחון לפיה הגידול סרטני של האשך לא נגרם בשל שרותו הצבאי, אלא כי היתה רשלנות רפואית מצד הנתבעים בטיפול בתובע ללא קשר לשירותו הצבאי, וכי יש לייחס חצי מהנכות של התובע לשירות שצבאי וחצי להחמצה באבחנה של הנתבעים.

...

בתגובתו טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, מאחר והיא הוגשה בחוסר תום לב ושיהוי רב. עובדות התביעה היו ידועות לנתבעת 2 לפני הגשת כתב התביעה ולאחר הגשתו, ואף נוהל משא ומתן במשך כשנה לסילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט עד שביום 16/07/2020 הודיעה ב"כ נתבעת 2 לב"כ התובע כי היא מוציאה את התיק לעו"ד חיצוני לצורך הגנה ולאחר מכן שינתה המדינה את עמדתה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף נגד המדינה מחמת עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לפיו: אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירות.

לסיכום, התביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע, לפי הטענה, בעקבות התרשלות בגילוי של מחלתו בזמן אמת.

לאור האמור לעיל והגם שסעד של סילוק על הסף הוא דרסטי, נראה כי המקרה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מוצדק לסלק את התביעה נגד נתבעת 2 על הסף, וכך אני מורה.

בתאריך 20.10.2014 דחתה וועדת הערר בראשות כב' השופט הבכיר (בדימוס) יעקב וגנר ערעור שאותו הגישה אמו של המנוח על החלטת המשיב לדחות את העירעור (תיק מספר ע"ו 25870-03-11), לאחר שקבעה כי לא שוכנעה שהצבא וגורמי הרפואה מטעמו התרשלו בטיפול הרפואי אשר ניתן למנוח במהלך תקופת שרותו הצבאי וכי נימנע ממנו מלקבל טפול רפואי או כי דרך הטיפול או המעקב הרפואי אחרי המנוח חרגו מטיפול רפואי סביר.

יצויין כי, כי בכל אותם מקרים שבהם מתאפשרת הגשת תביעת נזיקין לערכאה אזרחית בגין איבחון רפואי רשלני, דהיינו במקרים של בני מישפחה של אנשי קבע אשר הלכו לעולמם לאחר חודש מאי 2017, על פי הוראת סעיף 7 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 הרי שסירוב של הנפטר ו/או של בני משפחתו לקבלת הטיפול הרפואי ייחשב כסירוב בלתי סביר בנסיבות העניין ויביא מטבע הדברים להפחתה משמעותית ביותר של גובה הפצוי ולעיתים אף לשלילתם באופן מוחלט בהתאם לעקרונות האשם תורם והקטנת הנזק.

...

עם זאת, חרף מסקנה עובדתית זאת לגבי המנוח, הרי שמטענותיהם של עדי המערערת עצמה עולה בבירור כי דרך התנהלותו של המנוח עצמה לכל אורך תקופת השירות הצבאי הביאה לניתוק הקש"ס שבין אי הפניית המנוח לטיפול רפואי מוקדם, לבין העובדה שהמחלה והחמרתה לא אותרו במהלך השירות הצבאי.

בשל חשיבותה של עובדה זו מצאנו לנכון לפרט את התלונות והממצאים הרפואיים אשר תועדו בתיקו הרפואי מתחילת השירות הצבאי ועד לסיומו (ת"ר 106-124) : 14.6.2004 – שבירת משקפי ראייה לאחר שבמהלך הליך הגיוס אובחן כסובל מליקוי ראייה קל. 20.7.2004 – פצעי עור בגב בתום מסע מאומץ.

סוף דבר : הערעור נדחה.

גם לא הוכח כי היה ליקוי בהתייחסות גורמי רפואה צבאיים לתלונות שהעלתה המערערת במסגרת השרות; לא הוכח שהיה איחור רשלני באיבחון המחלה; ולא הוכח כדבעי שאיבחון וטפול מוקדמים היו משנים, בודאי לא באופן משמעותי, את מהלך המחלה ואת תוצאותיה.

יודגש כי דיון זה הוא למעלה מהצורך, שכן שעה שלא נמצא רשלנות בטיפול ובאיבחון הבעיה, אין נפקות לשאלה מה היה גורם לו הטיפול היה ניתן מאוחר יותר.

...

לסיכום, לא הוכח כדבעי שאבחון מוקדם יותר של המחלה היה משנה באופן מהותי את מהלכה או את מצבה הנוכחי.

סוף דבר נוכח המפורט לעיל אנו מורים על דחיית הערעור.

בנסיבות העניין לא מצאנו לחייב את המערערת בהוצאות המשיב.