רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים: תביעת פיצויים

בשים לב ללשון הסעיף, והמטרה שאותה נועד עיקרון ייחוד העילה להגשים, נפסק כי יש לפרשו – "כקובע שלילה מוחלטת של עילה בנזיקין מהנפגע, ביחס לכל נזק אשר לגביו קמה לו עילת תביעה על פי חוק...לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעקרון עילה מכח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שאירעה עקב טפול רפואי רשלני" – ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם פ"ד נ(5) 573.

טוען ב"כ נון כי בשים לב למטרות עיקרון "ייחוד העילה" (בין היתר – לבוא לקראת נפגעים בת"ד, חיסכון ניהול תביעות שיש צורך להוכיח בהן את שאלת האחריות, כדוגמת רשלנות רפואית במסגרת טפול שניתן לאחר תאונה), אין לעשות שימוש בעיקרון ייחוד העילה במצב דברים בו הוא בא לרעת הנפגע (ולא לטובתו) כבמקרה דנן, שכן בהחלת העיקרון אנחנו מונעים ממנו קבלת פיצוי גבוה יותר בהתאם לפצוי שניתן לפסוק שלא במסגרת חוק הפלת"ד אלא במסגרת פקודת הנזיקין.

...

בנסיבות אלה, ולאור העמימות הטבועה בנסיבות הטרגיות של המקרה ובהעדר נתונים חד משמעיים לגבי חלקו של כל אחד מהאירועים לתוצאה הטראגית, ומשלא ניתן לקבוע שאחד מן האירועים היה גורם זניח למותו של המנוח, סבורני כי יש לקבוע כי שני האירועים מהווים גורמים ממשיים לתוצאה, ובלשונו של בית המשפט העליון ברע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ ואח' נ' שמחון ואח', פ"ד נב(5) 70 (1998): "בהיעדר נתונים לקבוע את חלקו של כל אחד מן הגורמים ומשלא ניתן לקבוע שהזרמת הבטון היא גורם זניח, יש לקבוע כי שניהם מהווים גורמים ממשיים להתמוטטות, וכי השניים חברו יחדיו לגרימת התוצאה". משכך, ומשמותו של המנוח נגרם כתוצאה משני גורמים ממשיים: תאונת הדרכים והתקיפה במתכוון, יש לראות את מכלול האירוע כנגרם על ידי שני מעוולים אשר גרמו במשותף לנזק אחד, קרי, למותו של המנוח.

לאור האמור, וככל שתישמע דעתי, סבורני כי אין מנוס מלקבל חלקית את ערעורו של הרשקוביץ ולהעמיד את הפיצוי לו זכאית נון על סך של 24,000 ₪ נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (06/10/19) במקום הסך של 131,951 ₪.

סבור אני, כמו חברתי השופטת עדי חן ברק, כי במקרה שבפנינו קדמו לאירוע המוות מעשים ונזקים שהקימו עילת תביעה בנזק שונה.

בהתאם, וכפועל יוצא מהאמור, סבור אני כי לא נוכל להוסיף פיצוי בגין עוגמת נפש, כפי שהציעה חברתי השופטת עדי חן ברק.

על כן, אילו היה מדובר בעניינינו בתביעת רשלנות רפואית היה מקום להתייחס אל פרופ' מילר כאל "מומחה מטעם נתבעים", אך לא כך הוא הדבר עת עסקינן בתביעת נזיקין רגילה בגין תאונת דרכים שבה המומחה נידרש לחוות דעתו בעיניין קיומה של נכות ולקשר הסיבתי בינה לבין התאונה.

כאמור חבלה ראשונה, באוטובוס, פגעה בפנים ולא הוזכרה כל פגיעה בעין השמאלית" ובאותו עניין, בתשובה לשאלה מס' 16 לשאלות ההבהרה, שבה נישאל על סמך מה קבע בחוות דעתו שהתובע ניחבל ישירות בעינו השמאלית כמחצית השנה לאחר תאונת הדרכים, ענה פרופ' מילר: "אני משער שהייתה פגיעה על סמך דימום בלחמית ונפיחות בעין – אשר לא צוינו קודם לכן". עוד בעיניין זה אפנה לדבריו של פרופ' מילר בחקירתו הנגדית, שלפיהם: "... דימום בלחמית שמראה על פגיעה ישירה ונפיחות בעפעף שמראה על פגיעה ישירה יכול להעלם תוך כמה ימים. אין אזכור קודם לכן ולא ייתכן שתופעות כאלה נמשכות מאז אותה תאונה באוטובוס, זה צריך להיות משהו חריף חדש וזה מה שאני אומר" (עמ' 16 לפרוטוקול, שור' 11-8) באשר לנתון הראשון, הגם שפרופ' מילר הסביר כי שריטה מתחת לעין אינה מעידה על פגיעה בגלגל העין, אין בכך ובעובדה שבתעודת חדר המיון של בית חולים וולפסון לא צוינה פגיעה ישירה בעין כדי להביא בהכרח למסקנה שלא הייתה פגיעה בעין במהלך הנפילה באוטובוס, שכן התובע התלונן על ירידה בראיה כבר ביום 21/07/2013, עשרה ימים בלבד לאחר התאונה, ובתעודה הרפואית מיום 07/08/2013 נרשם באנמנזה "נפל בתוך אוטובוס קיבל מקות (כך במקור) בעין גב צואר ורוש (כך במקור)". פרופ' מילר לא היה מוכן לסמוך על הרישום בתעודה הרפואית מיום 07/08/2013 משום שהוא "מאמין לרופא מיון וולפסון" שלא ציין בתעודת חדר המיון מיום התאונה קיומה של פגיעה בעין ומשום שלגישתו הרישום הראשוני "בדרך כלל" הוא הנכון (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 22-10).

"כאשר חוות הדעת נדחית מכל וכל, אין בכוח העיקרון שלפיו בית המשפט הוא הפוסק האחרון לפטור את בית המשפט מהחובה לבסס את ממצאיו על ראיות בעלות משקל. ראיות כאלה, כשמדובר בשאלה רפואית ובתביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מתבטאות בראש ובראשונה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. כשזו נימצאת חסרת משקל, אין מנוס ממינוי מומחה נוסף או חלופי" [רע"א 6860/14 עיזבון המנוח שמעיה פרנקו ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.11.2014), פסקה 6].

...

"כאשר חוות הדעת נדחית מכל וכל, אין בכוח העקרון שלפיו בית המשפט הוא הפוסק האחרון לפטור את בית המשפט מהחובה לבסס את ממצאיו על ראיות בעלות משקל. ראיות כאלה, כשמדובר בשאלה רפואית ובתביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מתבטאות בראש ובראשונה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. כשזו נמצאת חסרת משקל, אין מנוס ממינוי מומחה נוסף או חלופי" [רע"א 6860/14 עזבון המנוח שמעיה פרנקו ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.11.2014), פסקה 6].

על כן, אני מורה על דחיית בקשת הפסילה.

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

לטענת התובעים בכתב התביעה, מותו נגרם בעקבות התאונה וכתוצאה מרשלנות הטיפול הרפואי שקבל לאחר התאונה.

במסגרת כתב התביעה המתוקן הוספו הנתבעים 2, ו- 4-6 והוסף שמעבידת המנוח הודיעה לב"כ התובעים שהארוע אירע כתוצאה מ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").

כפי שציינתי גם בעבר, גם אם ימצא שקיימת לתובעים עילת תביעה ברשלנות רפואית, הרי שהדבר יצטרך להתברר בהליך נפרד שכן בלתי אפשרי לנהל בתיק אחד תיק תאונת דרכים ותיק רשלנות רפואית בודאי אם יוכרע שאירועים אלה אינם קשורים זה לזה (ראו בהקש: רעא 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מיחאי קרפ (12/9/13)).

...

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות וההחלטות שהתקבלו במקרה דנן, סבורני, שלו למען האיזון ומראית פני הצדק, נכון להיעתר לבקשה ולאפשר לצדדים המעורבים בהליך להתמודד עם סוגיית הקשר הסיבתי באמצעות מומחה מטעם בית המשפט, שיוכל לעמוד לחקירה נגדית, ליתן הסברים ולהתמודד עם טענות הצדדים כולם.

סוף דבר, מומחה ימונה בהחלטה נפרדת.

המזכירות תשלח החלטתי אך ורק לצדדים ולא תמציאה למומחה שימונה.

לטענת הנתבעת הנכות שנגרמה לנפגעת בעקבות התאונה, נמוכה באופן משמעותי מן הנכות שנקבעה במל"ל כפי שאף עולה מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו במסגרת תביעת הנפגעת, לאחר שניתן לנתבעת היתר להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל [בסוגריים יוער כי בית המשפט השלום שדן בתביעת הנפגעת דחה את בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור בתחום הריאות ובתחום הנורולוגי (החלטה מיום 1.12.2018).

]’ לצד החשיבות שיש ביישום ההסכם באופן פשוט וברור, נפסק, שההסכם, ככל הסכם, כפוף לעקרון תם הלב, בפרט כאשר צד לו הוא גוף צבורי דוגמאת המל"ל. וכך כתב כב' השופט מ' סובל בעיניין אליהו: "על חוות הדעת של רופאי המל"ל לעמוד בתנאים מינימאליים של הגינות ותאימות לנתוני המקרה. בית המשפט לא יבחן את תבונת חוות הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה, ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור של הקשר שלה אל תאונת הדרכים. בה בעת, ועל מנת להבטיח כי חברת הביטוח לא תדרש לשלם למל"ל עבור פגימות שאינן קשורות לתאונה, יוודא בית המשפט כי חוות הדעת של רופא המל"ל התייחסה לנפגע הנכון ולנתוני הבסיס שלו המשליכים על שאלת הקשר הסיבתי. דומה כי לא יהיה מי שיפקפק בכך שקביעה שח רופא מטעם המל"ל בדבר קיומו של קשר סיבתי לא תוכל לעמוד אם וכאשר יתחוור למפרע כי אותו רופא בדק אדם מתחזה ולא את מי שאכן נפגע. אין שוני אמיתי בין מצב כזה לבין מצב בו ברור וגלוי על פני הדברים כי רופא המל"ל לא היה מודע לתעוד רפואי חד משמעי בדבר קיומה טרם התאונה של הפגימה אשר בגינה הוכרה נכותו של הנפגע במל"ל. בשני המקרים דבקותו של המל"ל בקביעת הרופא מטעמו גם לאחר שהתבררו לאשורן העובדות השומטות את הקרקע מתחמת לאותה קביעה, עולה כדי עמידה בחוסר תום לב על זכות הנובעת מחוזה בנגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1083 ובנגוד לחובת ההגינות המוטלת על המל"ל בהיותו רשות ציבורית. תחולתן של חובות אלו על המל"ל גם במסגרת יישום הסכם השיפוי העומד לדיון, הוכרה על ידי בית המשפט העליון (בד"נ 10114/03 עמ' 157)...תעוד המצביע בעליל על כך שהנפגע סבל מאותה בעיה רפואית עוד לפני התאונה, נופלת לגדר חריג זה...מקרים כאלה חריגים הם אך עדיין עשויים להתרחש" (עניין אליהו, פסקה 9)[ההדגשות הוספו – מ.א].

לא מדובר בהליך של הבאת ראיות לסתור (בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975),שאז אם התגלה חומר חשוב ורלוונטי שלא היה בפני הוועדות הרפואיות שעשוי להביא לשינוי המסקנה, יש להתיר הבאת ראיות לסתור.

בנסיבות אלו, אף אם הייתי מניחה שרופאי המל"ל התרשלו בכך בכך שלא הרחיבו את הדרישה לקבלת חומר רפואי גם מבית חולים סורוקה, ואני קובעת שכך הדבר.

...

בנסיבות אלו, אף אם הייתי מניחה שרופאי המל"ל התרשלו בכך בכך שלא הרחיבו את הדרישה לקבלת חומר רפואי גם מבית חולים סורוקה, ואני קובעת שכך הדבר.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם למל"ל סכום של 3,416,679 ₪ בתוספת ריבית וריבית הסכמית כמפורט בפסקה 40 לעיל.

במקרה כזה חוק הפלת"ד, מפצה את הניזוק בגין הנזק הנוסף, בהתאם לחישוב הקבוע שם, לאור אחוזי הנכות שנקבעו, לאחר הרשלנות הרפואית, הכוללת את הפגיעה בגין תאונת הדרכים.

כלומר, אין המדובר בטענת רשלנות בחקירה, שלשיטת המבקשת נופלת בגדרי חוק הפלת"ד. כעולה מהאסמכתאות, אליהן מפנה המבקשת, מקום בו לנפגע תאונת דרכים, נגרם לאחריה נזק מכוון, חוק הפלת"ד אינו חל. המבקשת לא הצביעה על כל טעם מבורר, מדוע, ככל שהמשיבים יצליחו להוכיח טענות אלה, חל עליהם חוק הפלת"ד ולא חלים דיני הנזיקים הכלליים תקיפה עקיפה: צדק בית משפט קמא בקביעתו, שככל שעל התובענה חלים דיני הנזיקיים הכלליים, אין המדובר בתקיפה עקיפה.

...

ככל שסבר בית משפט קמא שדין הבקשה לסילוק על הסף דחיה, היה עליו לדחותה ולא להוסיף.

נדחית בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסילוק התובענה על הסף.

מאחר ובקשת רשות הערעור נדחתה ברובה, תשלם המבקשת הוצאות המשיבים בסך של 4,500 ₪ (כולל מע"מ).