ביום 11.11.2001 אובחן התובע על-ידי הצוות הרפואי של בית החולים, עת פנה לחדר המיון, כסובל מתסמונת זנב הסוס, עם עצירת שתן וירידה בתחושה באיזור המפשעה אך ללא חסר נורולוגי.
בהמשך, סבר כי היה מקום לבצע בדיקת MRI מידית (עמוד 615 שורה 5), שכן "...זו הרוטינה שלדעתי היה נכון לעשות" (עמוד 616 שורה 21).מכאן, משלא בוצעה הבדיקה מיד לאחר הניתוח, כנדרש על-פי הפרקטיקה המקובלת, כפי שעלה מעדות המומחה וסברתו בעיניין ובשים לב למצב התובע לאחר הניתוח הראשון, הנני קובע כי הצוות הרפואי חרג מסטאנדארט הטיפול הראוי בעיניינו של התובע ומשכך, התרשל.
...
בנסיבות אלה, הנני סבור, כפי שנקבע, בעניין גיל, כי אין מנוס, אלא מלקבוע את שיעור התרומה של רשלנות הנתבעת לגובה הנזק, בגין מצב התובע ונכותו, בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, על-דרך האומדנה וכעולה מהראיות שהובאו לעניין.
לפיכך, לאחר בחינת נתוני התובע באשר למצבו הרפואי, בשים לב לקביעות מומחה בית-המשפט, שלפיה סובל התובע מפרפלגיה קשה, שהנכות המוטורית בגינה הִנה בשיעור של 80% ולנוכח פגימותיו הנוספות בעניין הפגיעה בסוגרים והפגימה האורולוגית ולאחר שהתרשמתי ממגבלותיו התפקודיות, נתתי דעתי לגריעה מכושר השתכרותו והפסדי ההשתכרות שנגרמו לו, התחשבתי בצרכיו השיקומיים כעולה מחוות-הדעת המומחים והעזרה שלה ייזקק בשל מגבלותיו, כאמור, לרבות האביזרים והטיפולים הפרא-רפואיים, צרכי ניידות ודיור והנזק הכללי בגין כאב וסבל, הכול, מצד אחד; ומצד שני, גודל הנזק שניתן לייחס לאחריות הנתבעת בניכוי יחסי של תגמולי הביטוח הלאומי, נחה דעתי כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המגיע לתובע, כאמור, בגין אחריות הנתבעת, בשיעור מתון ובסכום של 300,000 ₪.
סוף דבר
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 300,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 23.6% וכן הוצאות משפט, בשים לתוצאות פסק הדין, בסך של 30,000 ₪.
