מסקנת חוות הדעת הפתולוגית לעניין סיבת פטירת הפג היא "כי מותו נגרם מאי ספיקה נשימתית שמקורה בחוסר בשלות של הריאות. בנתיחה לא נימצאו מומים מולדים, פגור התפתחותי או שינויים אחרים הראויים לציון מלבד דימומים טריים נרחבים בריאות המציגים הבשלה המתאימה לגיל הפג, אך לא במידה מספקת לצורך נשימה. ... בנתיחה לא נמצאה התנקבות המעי או מקור אחר לאויר שנימצא בחלל הבטן במהלך ההחייאה." (נ/1, עמ' 10; ההדגשה שלי - מ.ש.).
מטעם זה, כבר כעת ניתן לקבוע שאין לקבל את טענת התובעים בסיכומיהם (סעיף 16) - שאף לא נתמכה בחוות דעת רפואית כלשהיא, לרבות של המומחה מטעמם - כאילו תיסמונת המצוקה הנשימתית, להבדיל מן הפנומוטורקס, נגרמה כתוצאה מבצוע רשלני של פעולת האקסטובציה.
לא זו אף זו, מומחה הנתבעים הדגיש בחוות דעתו ובעדותו, כי הנשמה בפגים אמנם מצילה חיים, אך במקביל יכולה לגרום נזק לריאות שמעלה את הסיכון לסיבוכים, כגון: מחלה ריאתית כרונית, עיכוב התפתחותי ואף מוות.
...
שוכנעתי מעדותה של ד"ר שורס, כי במקרה הנדון היא אכן הפעילה שיקול דעת כזה, ומשך הזמן בו ביצעה את ההנשמה באמבו ומועד קבלת ההחלטה על ידה כי זו אינה משפרת את מצב הפג ועל כן יש לבצע אינטובציה חוזרת באים בגדרי שיקול דעת זה, שלא הוכח כי נפל בו פגם כלשהו שהיה בו כדי להביא למותו המצער של הפג (ראו לעניין זה עדותו של פרופ' שינוול בעמ' 36 ש' 5-1; עמ' 39 ש' 18-10; עמ' 47 ש' 10-8).
לאור כל האמור, מסקנתי היא, כי לא זו בלבד שלא היתה מניעה לבצע את האקסטובציה בשבת, היה צורך רפואי לנסות לגמול את הפג מן ההנשמה במועד מוקדם ככל שניתן, נוכח הסיכונים הגלומים בהנשמתו.
גם לעניין שאלת הדיווח למשרד הבריאות, לאור המסקנה אליה הגעתי, ממילא איני צריכה להידרש לשאלה זו.
אשר על כן, התביעה נדחית.
