רשלנות רפואית בעת הופעת בקע

בכל הקשור להתרשלות הנתבעים (המשיבים), קבע בית-משפט קמא ש"הצוות הרפואי פעל במקצועיות, באופן סביר ובהתאם לסטאנדארט הזהירות הנידרש הן במהלך הניתוח והן לאחר הניתוח" (פיסקה 37 לפסק הדין).

בעניינינו היא הייתה בת-משמעות בשאלת הגורם הרשלני האפשרי הספציפי לזיהום, שכן פרופ' דורסט ציין שחלק גדול מהזיהומים בזמן ניתוח בקע קשורים להופעת קרישים או דימום ברקמה כתוצאה מחסימה בלתי שלמה של כלי הדם על-ידי המנתח.

...

המשמעות היא אפוא, כי יש לקבוע שהמשיבים הם שגרמו לנזקי המערערים 2-1 בהתרשלות, ומשכך יש לקבל את הערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום וכך אנו מורים.

אשר למערער 3 – הרי שכמוסבר לעיל (בפיסקה 22) – ערעורו נדחה.

בנסיבות העניין הכוללות, לא מצאנו מקום לעשיית צו להוצאות בערעור.

הנתבע 1 טען כי לא הייתה כל התרשלות בטיפול הרפואי שקבל התובע לפני, בעת הניתוח ולאחריו, וכי התובע נתן הסכמתו מדעת, לאחר קבלת הסברים מפורטים באשר לניתוח, לסכוייו ולסיכונים הטמונים בו, וזאת לרבות הסיכון לפגיעה באשך, שהנו סיכון נדיר, אך קיים, שיכול להתרחש בידיים המיומנות ביותר.

מטעם הנתבעים, פרופ' עמי סידי, קבע בחוות דעתו, כי הסיבוך שאירע עלול להופיע בכל ניתוח בקע, אף בניתוח שיגרתי המבוצע על ידי מנתחים מנוסים ביותר, הנוקטים בכל אמצעי הזהירות הידועים.

...

לפיכך, משלא עבר נטל השכנוע לנתבעים, ומשלא צלח התובע בהוכחת טענותיו כאמור, תביעת התובע לעניין אחריות הנתבעים לנזק שנגרם לו במהלך הניתוח נדחית.

אני סבור שנכון הוא ששני הצדדים צודקים.

לנוכח כל האמור לעיל, ועם כל הצער שבדבר, דין התובענה להידחות משלא עלה בידי התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת שלא הוכחה לבין הנזק שנגרם לו. בנסיבות העניין איני מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות.

על יסוד תלונותיו של התובע בפניו ולאור מימצאי בדיקתו – "המודע צלול, ההתמצאות במקום, בזמן ובאישיות תקינה. האפקט דיספורי. הפרעה קלה בריכוז. לא ניצפו הפרעות בפרספציה ובדימוי הגוף" - קבע המומחה כי התובע סובל מ"הפרעת היסתגלות עם קווים דיסטימיים", המתבטאת ב"הפרעות קשות בשינה, אפטיה, הסתגרות, חוסר יכולת ליצירת קשרים חברתיים, ירידה בדימוי העצמי ושינויים בהרגלי האכילה", ואשר "הופיעה כתוצאה מארוע גורם דחק, שהשפיע על התיפקוד האישי, הזוגי והחברתי, כשברור שהפרעה זו לא היתה מתפתחת אילולי גורם הדחק, דהיינו, התערבויות כירורגיות כתוצאה מרשלנות רפואית, כפי שעולה מתוך חוות הדעת של פרופיסור שילוני". המומחה מצא לקבוע לתובע נכות זמנית וצמיתה בגין פגיעה "בדימוי העצמי, באיכות החיים ובהימנעות מרופאים". הנכות הזמנית הועמדה על ידו על 20% למשך 6 שנים מיום הארוע בהתאם לתקנה 34ב(3) לתקנות והנכות הצמיתה על 10% בהתאם לתקנה 34ב(2) לתקנות.

לצד כל אלה נוספת חוות דעתו של פרופ' שילוני (אשר אומצה על ידי ומשמשת בסיס להכרעה), במסגרתה עמד המומחה על מצבו הרפואי הקשה של התובע במהלך התקופה שבין הניתוח הראשון באוקטובר 2012 לניתוח האחרון ביולי 2015 - "שורת סיבוכים קשים שסיכנו את חייו ... ופגעו בצורה ניכרת באיכות חייו", כמו גם על העובדה ש"מאז הניתוח האחרון בחודש יולי 2015, אין עדות לחזרת הבקע ואין לו [ לתובע] תלונות כלשהן", אך עם זאת הוא "נמצא בסיכון גבוה להופעת חסימות מעיים בעתיד ועלול אף להיזדקק לניתוחים נוספים לשיחרור חסימות אלו". לאור המארג הראייתי, כפי שהובא לעיל, באתי לכלל דיעה כי אין מקום לקבל את עמדת הנתבעת לפיה לא נותרה לתובע כל פגיעה תפקודית, אף אין מקום לקבוע את שיעור הנכות התפקודית כמוצע על ידי התובע.

...

מחד גיסא, שוכנעתי כי התובע חדל להיות סוכן הביטוח של 'הקולקטיב' בשל 'תפקוד לקוי' עקב מצבו הרפואי (פיזי ונפשי) בתקופה שלאחר הניתוח הראשון (אוקטובר 2012) וכך איבד את אותה הזדמנות עסקית שקמה לסוכן הביטוח המלווה את 'הקולקטיב' במועד סיומו, להמשיך ולהיות סוכן הביטוח של המממשים את 'זכות ההמשכיות'.

בכל אותה תקופה, על פי העדויות שבאו לפניי, זכה לעזרה מקרוביו ושוכנעתי כי זו חרגה בהיקפה מהמצופה מבני משפחה ומהמקובלת בנסיבות ועל כן בת פיצוי (ראו: ע"א 327/81 ברמלי ואח' נ' חפה ואח', פ"ד לח(3) 580; ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי עבודה נ' פלוני (2005)), אותו מוצאת אני לאמוד ולהעמיד על הסך של 35,000 ₪ נכון למועד פסיקתי.

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 1,535,000 ₪, נכון למועד פסיקתי אובדן הקולקטיב 750,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 325,000 ₪ כאב וסבל 350,000 ₪ עזרת הזולת 85,000 ₪ הוצאות רפואיות לרבות נסיעות לטיפולים 25,000 ₪ עוד ובנוסף הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט (החזר אגרת משפט + שכרם של המומחים הרפואיים ומחצית שכרו של המומחה מר קהל), כשסכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו שולמו על ידי התובע ועד לתשלומם בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% כמקובל בתביעות ממין זו ובהתחשב בהיקף ההתדיינות (שתי ישיבות קדם משפט ושני דיוני הוכחות).

משד"ר היינריך לא תמך את טענתו כי אי תפירת החלל על שם פטרסון מהוה רשלנות במובאות מהספרות הרפואית, ראיתי להעדיף בעיניין זה את חוות דעתו ועדותו של פרופ' חרוזי שלפיה "אין בספרות הוראה חד משמעית לסגירת החלל על שם פטרסון שהוא החלל שנוצר עקב חיבור המעי הדק לקיבה. זאת מאחר וגם במחקרים בהם בוצעו תפרים לחלל זה לא נימנע בקע פנימי (Bakker et, al 2012). יתר על כן, גם בדיעבד ידוע כי לא סבלה החולה מבקע פנימי דרך החלל ע"ש פטרסון..." (עמ' 3-2 בחוות הדעת).

זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט ציין בתשובתו לשאלת ההבהרה כי הידבקויות הן סיכון טבעי של הניתוח, כי אין וודאות בחיזוי מידת ההידבקויות וטרם נמצא פיתרון שמונע את הופעתן וכי "חסימות המעיים שמהן (התובעת) סבלה נבעו תמיד מהידבקויות ולא מבקע פנימי. ניתוחים חוזרים אמנם מגבירים הווצרות הידבקויות אך ניתוח מעקף הקיבה לכשעצמו עבר בהצלחה וללא סיבוכים. ניתוח המעקף תרם את חלקו בהיווצרות הידבקויות כמו כל ניתוח בטן. ברם חסימות המעיים מהם סבלה, כמו גם הנכות שלה, אינן קשורות במישרין לניתוח מעקף הקיבה". בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען כי המומחה מונה רק בשאלת הנכות.

בנסיבות העניין, כאשר בבדיקות ה - CT הרבות שבוצעו לתובעת לא נימצאו בקע פנימי, דלף, דימום או חסימת מעיים שחייבה טפול שונה מזה שניתן לתובעת, אין די בטענה הכללית כי נדרשה הערכה "מעמיקה יותר" זאת מבלי להצביע על ממצא פתולוגי שהוחמץ במועד כלשהוא או טפול שהיה צריך להעשות ולא נעשה.

...

בנסיבות אלה דין התביעה להידחות מחמת היעדר אחריות והיעדר קשר סיבתי.

נוכח המסקנה האמורה, הדיון בשאלת הנזק מתייתר.

התביעה נדחית.

"מצב המדע הרפואי בעת מעשה הוא החשוב, ולא המדע הרפואי כעבור זמן. יש לזכור, שמדע הרפואה הנו מדע דינאמי מיתקדם. הרפואה של היום אינה הרפואה של לפני 100, 50, 20 שנים או אף לפני שנים מספר. אחת המסקנות המתחייבות מכך היא, שכשאנו דנים בטענה שרופא התרשל, יש תמיד לזכור את המועד שבו התנהג הרופא את אותה היתנהגות שבגינה מיוחסת לו הרשלנות. אין לזקוף לחובתו שלא ידע לפני עשר שנים את מה שיודע מדע הרפואה היום אך לא ידע אז. מקרה רגיל הוא במשפטים בגין רשלנות רפואית, שדרך הטיפול או תרופה אשר הפכו נחלת הכלל ביום הדיון, לא היו ידועות כלל שנים מספר קודם לכן, או שטרם הוכרו אז כדרכי טפול ראויות או מותרות.

לכן לטענתה, הנחייה זו לרופא הכירורג, לקחת בחשבון גידול במעי גס כסיבה להופעת בקע מיפשעתי, מתחילה אם כן מוקדם בחינוכו הרפואי.

...

לסיכום שאלת האחריות, הנני קובע כי לבית החולים אחריות של 20% בגרימת הנזק.

בהקשר לפגיעה באוטונומיה מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי כאשר נפסק פיצוי בגין כאב וסבל הפיצוי כולל את כלל הפיצוי על נזק לא ממוני לרבות פגיעה באוטונומיה ולא מצאתי מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.18).

סוף דבר התביעה מתקבלת כאמור לעיל.