רשלנות רפואית בניתוח חירום לתינוק שגרמה לעיוורון

לענייננו, הנפקות היא כי בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שאירעה לכאורה במהלך לידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה לבין מצבים בהם הנזק היה "תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים" (וראו ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 625, 632 מפי השופטת א' פרוקצ'יה).

על כך הושב כי היולדת היא עוורת ומבקשת את הנר "ליישב את דעתה הגם שהיא לא יכולה לראות אותו". מכאן למדו חכמנו את חשיבות פקוח נפש ליולדת אף לצרכים פסיכולוגיים.

בין אם היערכות מוקדמת הייתה מאפשרת ביצוע ניתוח קיסרי (חרום) לאחר שהתגלה כי הסיכון של פרע כתפיים היתממש, ובין אם קוצר הזמן לא איפשר צעד זה, נוכחותו של רופא מומחה בחדר הלידה יכולה הייתה לסייע בשל מיומנותו המיוחדת בבצוע פעולות המשיכה.

במקרה אחד שבו נדונה שאלת הקשר הסיבתי המשפטי (ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה, פ"ד נח(1) 516 (2003)) קבע בית המשפט כי אם לא בוצע ניתוח קיסרי, למרות שמשקל התינוק העמיד אותו בסיכון מוגבר להתרחשות פרע כתפיים, ולבסוף היתממש סיכון אחר שהיה נימנע אף הוא באמצעות ניתוח קיסרי (מות העובר עקב כריכת חבל הטבור) – לא מיתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות הנטענת (אי עריכת ניתוח קיסרי למניעת פרע כתפיים) לבין הנזק שארע (כריכת חבל הטבור).

...

במקרה זה, כפי שיפורט בהמשך, סבור אני כי מתקיים קשר סיבתי משפטי גם כאשר ננקטת רמת ההפשטה הנמוכה, המבחינה בין גורמי הסיכון השונים ל"פרע כתפיים".

כיוון שעל-פי גישתי המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה, אלא הוא מסוג המקרים שבהם ידוע כי התנהגות המזיק הוגדרה כרשלנית בגלל צירוף של גורם סיכון דומיננטי וגורמי סיכון משניים, סבור אני כי ראוי להותיר בצריך עיון את שאלת אופן ההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי במקרים מהסוג השני.

שאלה זו היא, בסופו של דבר, שאלה עובדתית.

ראו גם את עדותו של ד"ר אוסקר קוטלירוף, מנהל המחלקה האורולוגית בה בוצע הניתוח לשיחזור השופכן של התובעת: "במשך ניתוח לפעמים יכול להיות סיבוך וצריך לעצור כדי להציל את החיים של החולה. השופכן עובר צמוד לכלי הדם. הדימום ממלא את האיזור בדם ולא מאפשר לראות. מה שצריך לעשות באופן רצוי זה להפריד בין כלי הדם לשופכן ומה אפשר לעשות? לא רואים הכל מלא דם הבחורה הולכת למות. צריך לקשור באופן עוור כדי להציל את החיים של החולה. אז פוגעים בשופכן. אם החולה לא איבדה הרבה דם אפשר לבדוק את השופכן אם יש נזק נעשה ניתוח נוסף לתקן אותו. זה ניתוח ארוך וזה לא דבר פשוט. אם יש מצב שהחולה דיממה הרבה והמצב הכללי לא יציב מייצבים את המצב ולא נוגעים בשופכן כי יש חודש שלם.....

לטענת התובעת, בתקופה השניה – בה הנפרוסטום היה מחובר לגופה ועד ניתוח שיחזור השופכן, "היא סבלה סבל רב, היא לא יכלה לצאת מהבית חודשים, בלילות הנפרוסטה היתה מתפרקת וכל המיטה הייתה מתמלא בשתן, התובעת לא יכולה כימעט לטפל בתינוק הקטן ובשאר הילדים וכתוצאה מכך לילד ה-10 מאיר חיים נגרמה טראומה כי בכל פעם שהתובעת אושפזה היא נותקה ממנו והוא כתינוק היה צורח ובוכה רבות" (פס' 20 לסיכומי התובעת).

האם התקופה השניה, בה היה נפרוסטום מחובר לגוף התובעת, נגרמה עקב התרשלות? המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורולוגי כתב: "השאלה של מועד הניתוח לשיחזור השופכן, אפשר להתווכח על כך אם היו זקוקים לחודש חודשיים, אך בטוח שלא נגרם נזק לכליה מרגע שקיים נקוז של השתן [באמצעות הנפרוסטום]....אפשר לומר בודאות שהמערכת הרפואית תפקדה בצורה יותר מסבירה בנסיבות של הארוע ייתכן שאפשר היה לקצר קצת את הזמנים אך בנוכחות חולה שאינו משתף איתך פעולה לאורך כל הדרך ספק אם אפשר היה לפעול אחרת". כאמור לעיל, לא קבלתי את עדותה של ד"ר זהר לפיה הזהירה את התובעת בעל פה בענין נתונים בעייתיים בקשר אליה.

גרסה זו בתצהירו של ד"ר רוייטמן בענין ניתוח חרום מיידי נושאת חשיבות לענין סוגיית ההסכמה מדעת, שכן בנסיבות חרום המחייבות ניתוח מיידי, זכותו של החולה למתן הסבר מלא כנדרש בענין הניתוח עלולה להתנגש חזיתית עם זכותו לחיים, ומתח זה עשוי להשפיע על הקף הגילוי הנידרש (ראו לעניין זה סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 המאפשר בתנאים המפורטים בו נוכח מצב חרום רפואי ליתן טפול כמפורט בתוספת ללא הסכמה מדעת) .

...

בענין סכומי הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, עיינו בפסיקה לפיה כיום, הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה כבר אינו סמלי ויש ונפסקו סכומים של 250,000 ₪ בגינה (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (22.2.2011); ת"א (מחוזי מרכז) 5287-08-07 פלונית נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פס' 85 (28.11.2011) – בהמלצת הרכב של בית המשפט העליון חזרו הצדדים מערעור וערעור שכנגד – ע"א 890/12 שוורץ נ' המרכז הרפואי שערי צדק (14.7.2014)); התובעת בענייננו עתרה לפיצוי בגין עילה זו בסך 150,000 ₪, ועל רקע הפסיקה הנזכרת יש מקום לפסוק לה שיעור זה. משהגעתי למסקנה כי התובעת זכאית למלוא הפיצוי לו עתרה בגין פגיעה באנטומיה, מתייתר דיון בשאלת חובת הגילוי בעניין הסיכון לסיבוך האורולוגי, שהוא חריג אך מופיע יותר נוכח יולדת בעלת נתונים כמו אלה של התובעת.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים כדלקמן: פיצוי בגין נזק בלתי ממוני עקב הארכת תקופת נשיאת הנפרוסטום (לאחר ניכוי אשם תורם) –בסך 2,400 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 1.12.2008 ועד הפרעון בפועל; פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל מיום 31.7.2008 ועד הפרעון בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪.

כך גם, לא ניתן להיתעלם מהפגיעות החמורות שנגרמו לנפגעות – אשה שנמחצה בהיותה בהריון מיתקדם ושבעקבות כך, יולדה בניתוח חרום, סבלה במשך חודשים רבים ועברה סדרות של טיפולים ואשפוזים, לא יכולה הייתה לטפל בתינוקה שיולד ושנאלצה לשנות חייה מן הקצה אל הקצה.

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, רמת הרשלנות, החסכון בזמן השפוטי, מצבם הרפואי של הנפגעות והנפגע והשפעת התאונה עליהם עד היום, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מיתחם העונש ההולם ובאשר לתקופת הפסילה, יש להטיל פסילה מרתיעה ומשמעותית אשר תשקף את מסוכנותו של הנאשם מול תוצאות התאונה הקשות.

...

מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה כי עונש הפסילה והמאסר המותנה לא הרתיעו את הנאשם ואולם, במקרה הנ"ל, לאור נתוני הנאשם, אני סבור שפחותה התועלת בשליחתו של הנאשם למאסר בפועל מהנזק שייגרם לנאשם ולמשפחתו וזאת, כאשר ניתן אולי להקטין את הסיכון להישנות העבירות על ידי צו מבחן תחת עינו הפקוחה של שירות המבחן.

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, רמת הרשלנות, החיסכון בזמן השיפוטי, מצבם הרפואי של הנפגעות והנפגע והשפעת התאונה עליהם עד היום, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מתחם העונש ההולם ובאשר לתקופת הפסילה, יש להטיל פסילה מרתיעה ומשמעותית אשר תשקף את מסוכנותו של הנאשם מול תוצאות התאונה הקשות.

כפי שציין בית משפט העליון: "זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך.