רשלנות רפואית במוות על שולחן הניתוחים

על פי הרישום של מהלך הניתוח ב- 8/9 לאחר שהמנוחה הונחה על השולחן התפתחה בריקרדיה קיצונית עם Arrest ונפילת לחץ דם. בוצע CPR ואינטובציה.

יש הסכמה שהמנוחה נפטרה מפני שהיא לא הצליחה להלחם בזיהום ולכן העיתוי של ההתנקבות הוא המועד שממנו, גם באבחנה מבדלת של דיברטיקוליטיס, צריך לבחון האם ההתנהלות של הנתבעת מצדיקה, לפי מבחני הפסיקה, לקבוע קיומה של התרשלות, דהיינו, סטייה רבתית מפרקטיקה רפואית מקובלת.

העולה מהמקובץ הוא שגם על פי ההנחה לטובת הנתבעת שהאבחנה המבדלת של רופאי הנתבעת הייתה אפשרית, הייתי התרשלות בבחירת סוג הניתוח השני והוכח הקשר הישיר בין ההזדהמות לבין התוצאה, שהייתה מוות.

...

סוף דבר א. התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לעיזבון ולתובע מס' 2, ביחד ולחוד, את הפיצוי הבא נכון להיום: · הפסד שירותי רעיה ואם – 131,326 ₪ · כאב וסבל - 400,000 ₪ · קיצור תוחלת חיים 320,000 ₪ · הוצאות קבורה ואבלות 10,000 ₪ · הוצאות בגין חו"ד משפטיות 20,000 ₪ סך הכול 881,326 ₪ הנתבעת תשלם לעיזבון ולתובע מס' 2, ביחד ולחוד את אגרת ביהמ"ש, בה נשא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט לפי שומה מעבר לעלויות חוות הדעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תשלם לעיזבון ולתובע מס' 2, ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסכום של 20% מהסכום נשוא ס"ק ( א) לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בהתאם לתאור התובע בתצהירו (סעיפים 20-21), לאחר שהוצאו 9 גורים מרחמה של הכלבה הודיע הנתבע לתובע כי הכלבה נפטרה על שולחן הניתוחים.

מעבר לכך במקרה דנן התובע לא שיכנע בטיעוניו כי העידר התעוד הרפואי, ובעיקר דו"ח הניתוח, גרם לכך שלא יוכל להוכיח את סיבת המוות של הכלבה, ואת הקשר שלה להתרשלות של הנתבע.

...

טענה נוספת עליה חזר התובע לאורך כל ההליך לפיה יש לייחס לנתבע רשלנות או חוסר מקצועיות בכך שנעזר בתובע ובחברו (שאינם בעלי מקצור) על מנת לנקות את הגורים שהוצאו מרחמה של הכלבה, דינה להידחות.

מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להידחות בהעדר הוכחה בדבר רשלנות מצד הנתבע שהביאה למות הכלבה במהלך הניתוח הקיסרי שביצע לה. סוגיית הנזק בשולי הדברים, וחרף קביעתי כי דין התביעה להידחות בשל אי הוכחת רשלנות הנתבע, אתיחס בקצרה לסוגיית הנזק ואציין כי טענת הנתבע שהתובע לא הוכיח איזה מנזקיו נדחית על ידי.

לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה, אך בנסיבות הענין ולנוכח אובדן הכלבה, הדחייה הינה ללא צו להוצאות.

בית החולים טוען כי לא התרשל באיבחון ובטיפול הרפואי וכי גורלו של בעל האופנוע נגזר למוות כבר בתאונה; חברו של בעל האופנוע טוען שלא נהג באופנוע ברשלנות, ולחלופין, כי העובדה שבעל האופנוע התיר לו לנהוג בהעדר כסוי בטוחי פוטרת אותו מאחריות כלפי עיזבונו.

אני נכון לקבל את קביעתו של ד"ר שטיין לפיה כל הפצועים שהגיעו לחדר הניתוח עם סימני חיים, אבל סבלו מחוסר יציבות המודינמית והאדבנטיציה שלהם קרועה או נקרעת בחדר הניתוח, מתו על שולחן הניתוחים.

במאזן ההסתברויות נוטה הכף לאפשרות כי אי איבחונו של ניב, לצד הטיפול הרפואי השגוי שניתן לו, העיכוב בהבאתו לשולחן הניתוחים והעיכוב בהזעקת הכוננים, אפשרו את הרחבת הקרע באבי העורקים וכפועל יוצא גרמו למותו.

...

ברם, במקרה דנן, ובהתחשב בגורם הישיר לנזק ובמידת האשם המוסרי של הצדדים, אני סבור כי ראוי היה להפוך את חלוקת הנזק בין בית החולים לסרגיי.

לכן, ועל פי מידת האשם המוסרי, אני סבור כי מלכתחילה צריך היה לחלק את האחריות ביחס של 55% על סרגיי ו-35% על המדינה.

משכך, ועל אף שחישוב בסיס השכר נוטה לצד הגבוה, איני רואה להתערב בהערכת בית משפט קמא בראש נזק זה. סוף דבר ואלו התחנות והמסקנות אליהן הגענו בדרכנו: יש לדחות טענת המערערים כי העזבון אינו זכאי לתבוע על פי פקודת הנזיקין.

משכך, קיים קושי לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת (בהנחה שהייתי קובעת כי זו קיימת) לבין מותה של המנוחה על שולחן הניתוחים.

לסיכום משדחיתי את תביעת הרשלנות אינני מוצאת מקום לידון בסוגיית הנזק הנטען לעיזבון, וממילא אינני מכריעה בטענות הצדדים בשאלת תוחלת חייה המנוחה אילמלא פטירתה במהלך הניתוח, על אף שהצדדים פרסו טענותיהם בהרחבה יתירה ונשמעו עדויות שני המומחים בסוגייה זו. אומר רק כי אילו הייתי נידרשת להכריע בשאלה זו ככל הנראה הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט (כפי שאכן הוצע לצדדים בתחילת ההליך) בשל קושי להכריע בשאלות הרפואיות הנוגעות למשקל שיש לתת למחלות הרקע (אחת מהן ייחודית למדי) של המנוחה.

...

אני מקבלת את טענת התובעים כי יש לתת משמעות להעדר טופס סרוב (בנוסח הקבוע בתוספת לתקנות בריאות העם (הודעה על פטירות ואירועים מיוחדים), תש"ם-1980, בבחינת המחלוקת בין הצדדים, במובן זה שהעדר הטופס מטיל על הנתבעת נטל להוכיח כי חרף העדרו, אכן היה סרוב של בני המשפחה לביצוע נתיחה.

אני סבורה שלא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה כגון דא, משלא הוכח כי נמסר לתובעים מידע מלא אודות מידת הסיכון בניתוח, קמה חזקה עובדתית לפיה המנוחה, לו ניתן היה לשאול אותה, ובני משפחתה שהמתינו בחוץ לסיום הניתוח, חשו תחושות שליליות משהתברר כי הסיכון בניתוח התממש.

לאחר בחינת המקרים השונים אליהם הפנו אותי התובעים בסיכומיהם, וכן סקירת הפסיקה כפי שהובאה לאחרונה בת.א. (שלום רמלה) 63514-11-16 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' מדינת ישראל (16.7.20) אני סבורה כי מדובר במקרה שבו פסיקת הפיצוי צריכה להיות ברף התחתון דווקא.

לסיכום משדחיתי את תביעת הרשלנות אינני מוצאת מקום לדון בסוגיית הנזק הנטען לעזבון, וממילא אינני מכריעה בטענות הצדדים בשאלת תוחלת חייה המנוחה אלמלא פטירתה במהלך הניתוח, על אף שהצדדים פרסו טענותיהם בהרחבה יתירה ונשמעו עדויות שני המומחים בסוגייה זו. אומר רק כי אילו הייתי נדרשת להכריע בשאלה זו ככל הנראה הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט (כפי שאכן הוצע לצדדים בתחילת ההליך) בשל קושי להכריע בשאלות הרפואיות הנוגעות למשקל שיש לתת למחלות הרקע (אחת מהן ייחודית למדי) של המנוחה.

למרבה הצער לא היה גם בניתוח זה כדי להציל את חיי המנוחה והיא נפטרה בשעה 22.00 על שולחן הניתוחים.

בסוף חוות דעתו כותב עמיתי כך: "בשולי כל האמור לעיל נעיר עוד כי מחומר הראיות עולה חסר בנוהלים ברורים לבצוע ניתוחים בבתי חולים פרטיים. אם מאז הארוע לא הופקו הלקחים ראוי הוא שמשרד הבריאות יבחן את הנושא וישקול גיבוש נהלים ומתן הנחיות מתאימות במסגרת סמכויותיו". ואני עם כל הכבוד שואל האם לא אמור ביהמ"ש להציב את הרף הנכון לנוהלים הראויים?! דומני כי אין לך משום השלמה עם רף נמוך של קיום חובת זהירות, בפסק דין שתוצאתו היא שאשה שנכנסה לניתוח לתיקון פריצת דיסק והיא מתה לאחר שהחיתוך היה עמוק מידי וקרע את אבי העורקים, בשל כך שבמרכז הרפואי הפרטי, בו נערך הניתוח, לא היו מומחים שאמורים להיות בו ושיכלו להציל את המנוחה, איש אינו אשם ברשלנות.

...

השופט נאמן לא נדרש לראש רשלנות זה. לאור בחינת חומר הראיות, נראה לי כי צדק השופט שפירא.

ואולם, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להרשיע את המערערים כאמור.

לפיכך, אינני משוכנע כלל, אם מידת הרשלנות הנדרשת להרשעה בסעיף 338(7) לחוק העונשין היתקיימה בנסיבות מקרה זה. לאור טעם זה, ובהיתחשב בכלל הנסיבות – לרבות העובדה שעברו כבר שתים עשרה שנים מאז הארוע הטראגי ועד עתה – סבור אני, כי אין גם מקום להרשעה בעבירה זו. פינקלשטיין, שופט סיכום פסק הדין הוחלט בדעת השופטים ר. שפירא ו-מ. פינקלשטיין, כנגד דעתו של השופט מ. נאמן, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהורות על זיכוים של הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום ושבהן הורשעו בבית משפט קמא.